את הנאום של גרוסמן היא ראתה בטלוויזיה. הוא היה בעבודה. אחר כך הלכנו לכיכר, אבל היינו נגד הכיוון, כי הקהל כבר התפזר. בכיכר נשארו רק חבורות של בני נוער, לובשי חולצות כחולות עם שרוך לבן או אדום. בדוכן של חד"ש לא מצאנו שום דבר מעניין. בפרישמן התחיל הגשם. השוטרים ברחו ראשונים. כבישי תל אביב, עיר בעלת ניקוז בעייתי, הוצפו. סוג של ונציה. את הדרך חזרה הביתה עשינו בדילוגים מעל שלוליות. בבית גילינו כביסה רטובה ורצפה מוצפת. לא סגרנו חלונות.
ודבר חשוב - נינט העיפה את הפוני.
ומצעד הגאווה? מודים שאנחנו מפחדים, ולכן כנראה לא נלך. בעצם עלייה לירושלים אף פעם לא ממש עשתה לנו את זה, כך שעוד לפני שהתעוררו כל המהומות נטייתנו היתה להישאר בבית. אבל המהומות מדגישות עד כמה חשוב לקיים את המצעד הזה, ודווקא בירושלים. בתל אביב המצעד כבר איבד את טעמו. אף אחד כאן לא באמת מתעניין במנהגי המיטה של מישהו. המצעד הפך להילולה של חברי הקהילה ומקורביהם, וכבר מזמן לא מסמל שום דבר. קיומו בירושלים, לעומת זאת, הוא בדיוק מה שצריך כדי לעורר את דעת הציבור, להעביר את המסר. ההבטחות של הדוסים וההצהרות של המשטרה ש"אנחנו לא יכולים", רק מדגישים את העניין. אז אנחנו כנראה לא נהיה שם, אבל אם המצעד יתקיים, נראה בזה ניצחון קטן לעולם הנאור. ואם הוא יעבור בשלום, כלומר אם המשטרה תמלא את תפקידה, ננשום לרווחה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
