בשלב מסוים בחייו מתחיל אדם לנהל את חייו העצמאיים. אחד הסימנים לכך - הוא מוזמן לאירועים, ובראשם חתונות, בזכות עצמו ולא כנלווה להוריו. כמו אצל כל אחד, כך זה גם היה אצלנו. כל אחד מאיתנו התחיל ללכת לחתונות של חברים ומכרים בתחילת שנות העשרים לחייו, מה שאומר שכבר כמעט עשר שנים אנחנו נגררים שוב ושוב לאולמות ולגני אירועים, למדשאות ולחצרות, מנשקים, מברכים, וכמובן - כותבים את הצ'ק.
בשבועיים הקרובים למשל, יש לנו שתי חתונות. כן, מתברר שהאירועים נוזלים אט אט גם אל החורף. אם פעם היה אפשר לדעת שבין יוני לספטמבר צריך לקחת בחשבון הוצאות חריגות, היום העניין מתפרש לאורך כל השנה. הזוגות המאושרים עושים שיקולים כלכליים, ושמענו אפילו סברה שאומרת שבחורף האורחים מביאים צ'קים שמנים יותר. פחחחח.
אנחנו, כידוע ויתרנו על תענוג הפקת החתונה, מה שמוציא אותנו ממעגל ההתחשבנויות. כן, זאת המציאות. אתה מקבל כמה שנתת, ונותן כמה שקיבלת. פרט למתחתנים ממש-ממש מקורבים, קשה לומר שאנחנו נדיבים גדולים. לאחרונה גם הגענו למסקנה שאפילו את עלות המנה אנחנו לא חייבים לכסות. מי שמחליט להוציא 80 דולר על אורח זאת בעיה שלו והוא צריך לשאת בתוצאות.
הוא: ביום רביעי החתונה של ש'.
היא: מה? יום רביעי הזה?
הוא: כן. באחוזה.
היא: איך אנחנו אמורים להגיע לשם?
הוא: עם ד' וא'. הן גם מוזמנות.
היא: טוב, נו, אין ברירה. אני צריכה לקנות משהו ללבוש.
הוא: מה הבעיה, תשלפי משהו מהארון.
היא: אין לי כלום. אני אקנה משהו שישמש אותי גם לחתונה של ר' וה' בשבוע הבא, זה במילא לא אותם מוזמנים.
הוא: אולי לא נלך לחתונה של ש'?
היא: תמצא תירוץ נורמלי, לא כמו שהיה עם ע' שאמרת שיש לך מבחן למחרת. זה ממש לא תירוץ.
הוא: אז מה כן תירוץ?
היא: לא יודעת. עוד לא מצאתי אחד כזה. אם היה לי תירוץ טוב כבר הייתי משתמשת בו ומתחמקת מכמה חתונות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
