הקואופרטיב

היומיים האחרונים הוקדשו להכנות של הכלה מיועדת, שכבר אמרנו שהן רבות יותר משלו. רשות הדיבור לה:

אתמול ארגנו האחיות שלו מסיבת *לא* רווקות. לא, כי אף אחת לא ממש רווקה, וגם כי אני לא ממש סובלת את הקונספט. הרעיון היה לנסוע למקום כיפי, כמו זכרון למשל, ללכת למסעדה טובה ולסייר במקום בליווי כמה קניות נחמדות. המסעדה הנבחרת היתה פיצ'וטו, שעל פניו נראית כמקום "ברמה גבוהה מאוד". תפריט עסקית הגון, תפריט יינות מכובד, בקיצור בחירה טובה. הוזמן שולחן לחמש בנות, שעליו גם הוצבו ברכה ופרח. המנות הוזמנו, גם בקבוק היין, ואנחנו פצחנו בשיחת הבנות המתבקשת.

אתם בטח כבר מנחשים שמשהו השתבש שם בדרך. אז אכן, עד תום הארוחה, כלומר עד שלב הברכות, הכל זרם. אלא שהאחיות שלו, שחלקו מנת דג דניס על מצע של חיטה, החלו לחוש ברע. בהתחלה הואשם היין, אבל לאחר שכל אחת מהן הקיאה את נשמתה בשירותי המקום לפחות פעמיים, הבנו שמשהו כאן לא בסדר. גם המלצרית קלטה את העניין. אמרנו לה שזה בטח הדג. היא התקשרה לבעל המקום שהגיע נסער, אבל האשים את כולם חוץ מאת עצמו.

הבעלים: אכלתן פעם פירות ים?

הבנות: לא, אנחנו לא אוהבות פירות ים וגם ביקשנו שלא יעטרו את המנות בפירות ים.

הבעלים: כן, אבל החיטה מבושלת בציר פירות ים.

הבנות: לא אמרו לנו.

הבעלים: המלצרית הזאת ממש מטומטמת. איך היא לא אמרה לכן דבר כזה?

הבנות: טוב, אבל מה זה קשור?

הבעלים: כי אתן אלרגיות לפירות ים, לא ידעתן?

הבנות: לא...

הבעלים: אז תדעו, אתן אלרגיות לפירות ים! היא ממש מטומטמת, המלצרית הזאת.

הבנות: אה, טוב...

הבעלים: אנחנו נפצה אתכן.

בסוף לא חויבנו על המנה, וקיבלנו שני בקבוקי יין לבן. פיצוי הולם - הקאתם מהאוכל, שתו קצת יין. בכל מקרה, תזכרו את השם  - פיצ'וטו - לא מומלץ. על מסיבת הלא רווקות כבר אין מה לדבר.

היום הלכתי למקווה. מתברר שתל אביב מוצפת במקוואות, והם מדורגים לפי כוכבים. הלכתי לזה שבבר כוכבא, המדורג חמישה כוכבים. אני לא רוצה לחשוב מה יש באלה שמדורגים כוכב אחד... בלי הרבה טקסים, מלווה בחתן המיועד, צעדתי מקולחת ומסורקת אל המקום. הבלנית חתמה, לקחה כסף, והורתה לי להיכנס. בחדר יש מקלחת (הובטח ג'קוזי, אבל לא...), שירותים, כיסא והמקווה - בריכה פצפונת של מים חמימים והרבה ריח של כלור. הכל מזכיר מקלחת ציבורית במקום רע במיוחד. התפשטתי, קראתי לבלנית, שהורתה לי להיכנס למים ולטבול שלוש פעמים. אחר כך אמרתי את הברכה, וזהו. הוא חיכה בחוץ ושיחק עם החתולים.

הנה ההוכחה

מחר היום המיועד, הכל מוכן, כולל כוס לשבירה וכיסוי ראש לכלה. המוזמנים מתבקשים להביא כיפות ומצלמות.

עדכון: אתמול הגיע חשמלאי ותיקן את הדוד. לא עוד מקלחות קרות והוט באקטים. בעל הבית שלנו הפתיע.

ואתם? חשבנו שיש לנו פה קוראים משתפי פעולה, אבל חוץ מקוראת אחת מצטיינת, אף אחד לא ממש עזר. טוב, אתם בטח נורא עסוקים או שפשוט לא יצאתם לחופש כבר שנים. בינתיים עוד לא מצאנו כלום. יש כמה פוטנציאלים, אבל רק מקריאה באינטרנט. נראה, נרים טלפון לבדוק אם בכלל יש מקום.

עוד יומיים החתונה, ואנחנו ממשיכים כרגיל. היום האחיות שלו לוקחות אותה לתחליף למסיבת רווקות. זאת לא מסיבת רווקות כי היא סולדת מהקונספט, וגם כנראה לא יהיה שם שום דבר שמאפיין מסיבות כאלה (חשפן/קוראת בקלפים/סקסולוגית/מפסלת בשוקולד). מחר היא צריכה ללכת למקווה. איך זה שבסוף האישה צריכה לעשות יותר מהגבר? אמנם עליו מוטל נטל שבירת הכוס, שזאת משימה ראויה לציון, אבל היא צריכה לדווח מתי היא "נקייה", ללכת למקווה, לכסות את הראש ואת הזרועות ועוד כהנה וכהנה משימות. חוסר השוויון זועק!

בגלל שאנחנו מתחתנים, ובעיקר בגלל שבשבוע הבא הוא בחופש בסופ"ש, החלטנו לצאת לחופש. משהו נחמד, בנאלי, צימר בצפון.

היות שבפעם האחרונה שחזרנו לצימר האהוב עלינו (טוב, זאת היתה רק הפעם השנייה, אבל בפעם הראשונה התאהבנו), התאכזבנו, בעיקר בגלל כמה פרטים קטנים שלא ניתנה להם מספיק תשומת לב, החלטנו לחפש משהו אחר. הקריטריונים:

1. צימר מבודד. רצוי שלבעלים תהיה רק יחידה אחת, מה שמבטיח יחס אישי והקפדה על פרטים.

2. אפשר ביישוב גדול יחסית, אבל שתישמר הפרטיות, כלומר, שנוכל לצאת מהצימר למרפסת, עדיף עם נוף, בלי לפגוש שכנים או תושבים.

3. מחיר - מ-600 שקל. מוכנים לשלם יותר אם המקום שווה במיוחד.

4. ארוחת בוקר - כדאי שתהיה ועדיף מפנקת.

5. מראה כללי - ביתי מאוד. לא מחפשים אווירת בית מלון.

6. אבזור - לא צריך להיות משוכלל. אפילו על טלוויזיה נוותר.

7. ג'קוזי - לא חייב להיות ענק, אבל עדיף שיהיה בחדר עצמו.

8. עדיף שיהיו כמה שיותר נשנושים במטבח - שוקולדים ויין יתקבלו בברכה.

9. פינוקים - חלוקים, ספרים, מגזנים, חוברות תשבצים, נעלי בית, שמפו איכותי - בקיצור, שלא נצטרך להביא כלום מהבית.

10. נוף - גם סבך יער יתקבל בברכה.

11. מיקום - גליל מערבי או עליון. בשום אופן לא רמת הגולן, וגם כנרת לא רצוי.

זהו בערך. נשמח להמלצות. עדיף עם קישורים לאתרים.

עקב מצב חירום - שני פוסטים ביום.

אז קודם כל עדכון - מחר הובטח חשמלאי על הבוקר. נחיה ונראה.

ומכאן למצב החירום - עוד תוכנית אופנה בהנחיית יב"ז. מתברר שהיום הגמר הגדול. לפני שבוע זאת לא היתה התוכנית האחרונה, והשבוע ייבחר המעצב המבטיח של המדינה!!! כבר מאתמול נערכו הכנות, אבל בגלל שפינס הגמד הנחה, לא טרחתי לראות (וגם בגלל שאצלו בבית העדיפו לראות את אנג'לינה ג'ולי).

עד שהגעתם רונן פארג' הספיק לקבל מחמאות, ומיכאל אמדורסקי לדפוק הופעה. כרגע גם קרן נפתלי מקבלת. מכיל זוארץ לא יודעת ללכת, ובעיני טובל'ה היא נראית דודה. בעיני היא תמיד נראית דודה. מה חדש?

בינתיים בארי מאייר הלביש את אורלי באומן במעיל גשם עשוי ויניל שחור. באמת לא חוכמה. נראה אותו מלביש את מיכל זוארץ בכזה דבר. טובל'ה קטלה.

פראו בלאו מתעקשים לראות באיגי וקסמן דמות אפלה וגוטית. רק לפני שבוע היא סיפרה לטל גורדון בגלי צה"ל שהיא ממש לא כזאת. גורדון אישרה. אבל המומחים אוהבים. טובל'ה קמה ונדחפה כדי לשבח. היא לא היתה יכולה לעשות שמלה כזאת, רק להעתיק! וואו!

מאיה נגרי: "רנא רסלן היא קלאסית, אבל מצד שני באה מתרבות מאוד חמה". תגידי ערבייה וזהו.

ויב"ז? הפעם הלבישו אותה בבגד תחרה שחורה מאמם. למה היא מרשה להם לעשות לה את זה? ועוד אחרי הכתבה המפרגנת ב"7ימים"? כן, ברור שקראתי. מקסימה. העיקר שהובטח שהיא וגי"ז עובדים חזק על המשך השושלת. כבר לא יכולה לחכות.

שאלות של קשר משפחתי - יש קשר בין רונן פארג' למשפחת פארג' מדיזנגוף? ובין גיא זוארץ למיכל זוארץ? ובין מיכל אמדורסקי למיכל זוארץ? סתם, נו.

הדוּד מקצר. אולי לא מקצר, אבל מקפיץ את הפקק. וכל זה דווקא כשמתחיל החורף ודוד השמש כבר לא מועיל. אולי בעצם הוא התקלקל כבר מזמן, ורק עכשיו גילינו את זה כי נזקקנו לו. הבעל בית שלנו, ששמו דוִד, לא מגיב להודעותינו. האחרונה היתה - "אנחנו מזמינים מחר בבוקר חשמלאי, צריכים אישור שלך". לא שמענו ממנו.

וכאילו כדי להזכיר לנו כמה פשוטים היו החיים לפני המצאת הטכנולוגיה, אתמול קיבלנו מתנה (מההורים שלו) - שעון קוקייה. כן כן, אמיתי עם מנגנון שכל שעה יוצאת ממנו קוקייה קטנה שעושה קוקו בהתאם לשעה, וכל חצי שעה יוצאת להזכיר בקוקו אחד שכבר עברה חצי שעה. הידעתם ששעון הקוקייה הומצא במאה ה-17 לאחר שגליליאו גליליי גילה את מחזוריות תנועת המטוטלת? לפי השמועות המציא אותו גרמני ממקום שנקרא שנוואלד אים שווארצוואלד (יער יפה ביער השחור). ואכן, שעון הקוקייה הזה הגיע אלינו בזכות נסיעה לגרמניה. להוריו היה שעון כזה שקנתה המשפחה לפני שנים. עכשיו, כשהוריו נסעו לטיול בגרמניה, הם הביאו שעון חדש, ונתנו לנו את הישן.

הקוקייה מופיעה בזמן, המים החמים לא. הוא התקלח ב"מה שיש". היא הרתיחה מים ועשתה "הוט באקט" ממש כמו בהודו.

עדכוני חתונה - הוא קנה בגדים. בניגוד אליה, הוא לא ייראה כמו דוס, יותר כמו נער מכללות בריטי. מגניב כזה.

1. השמלה - טוב, לא ממש שמלה. חצאית וחולצה. היא החליטה שבכל זאת המעמד דורש משהו שהוא מעבר לג'ינס וטי-שרט, אז צריך לקנות "איזו שמלה פשוטה, לא משהו מפואר, לא לבן, אבל גם לא שחור, ולא חשוף, כי רבנות וכי חורף, וגם לא יקר, כי הרי אם היינו רוצים יקר היינו עושים חתונה וכו' וכו'...". הלכנו לדיזנגוף. התחלנו את הסיבוב באזור בן גוריון, כי כאן אנחנו גרים, אבל אז התברר שהחנויות עדיין לא ממש פתוחות, אז התיישבנו בקפה מיכל לשתות קפה נחמד של בוקר בחברת אתגר קרת וליסה פרץ. סתם, הם לא ישבו ממש איתנו, רק באותו קפה.

אחר כך הלכנו צפונה, ירדנו עד ירמיהו, והגענו למסקנה שככה לא נגיע רחוק (במובן המלבושי, לא הגיאוגרפי). אצל כל המעצבות לא מצאנו הרבה. החנויות באזור מציאות בעיקר שמלות כלה סטנדרטיות, שמלות לאירועים מיוחדים, אבל ממש לא מה שחיפשנו. בכתומנתה, שם היא קנתה שמלה מהממת לחתונה של אחיה לפני כמעט שנתיים שעלתה מלא כסף, לא מצאנו כלום. רק גילינו שאת אותה שמלה ממש מוכרים עכשיו כמעט בחצי מחיר. אה, ושנפתחה מחלקת גברים בעיצוב מעצבת חדשה. שווה בדיקה, אם אתם מתעניינים. אצל כל היתר ממש לא ראינו משהו ששווה לכתוב עליו.

בדרגות ייאוש גבוהות נכנסנו לנעמה בצלאל. נחמדה, נעמה, אבל הבגדים שלה נראו תמיד כמו משהו נורא מיוחד עם קטע, אבל לא בשבילנו. שאלו מה אנחנו מחפשים. אמרנו שמלה. שאלו לאירוע, אמרנו בערך. היא נשלחה לחדר ההלבשה עם שמלה בעלת מראה דוסי במיוחד. שרוולים ארוכים והכל. היתה יפה, אבל לא מתאימה לַאירוע. נראתה כמו משהו שאפשר ללבוש לחתונה בבני ברק, או לאירוע מכובד במיוחד עם אנשים שידעו להעריך את ההופעה. עברנו לחצאיות ולחולצות. יש לה דברים יפים, הרבה חולצות כפתורים, צווארונים וכאלה. הפריטים נערמו בתא ההלבשה, עד שהגענו לדבר הנכון. תמונות יהיו פה אחרי האירוע. המוזמנים הבודדים יזכו לראות בלייב.

בקשר להופעה שלו באירוע, טרם נסגרו כל הפרטים.

2. טבעות - חזרנו לדנה בלום*, ההיא שעיצבה את טבעת האירוסים המהוללת. כשהגענו אליה לפני כמה שבועות לא ידענו מה אנחנו רוצים. לא היו לה גם הרבה דוגמאות כי היא מעצבת צעירה מאוד, שהיתה עסוקה עד עכשיו בלימודים בשנקר, ואוטוטו תהיה עסוקה בלימודים באיטליה. בסוף החלטנו ללכת על פשוט. זהב מרוקע, טבעות צרות, אחת בשבילה אחת בשבילו, עבה יותר. לפני שבוע שלה כבר היתה מוכנה, אבל אתמול קיבלנו את שתיהן. שוב, תמונות לאחר האירוע.

3. המסעדה - כאמור, הוחלט ללכת לרפאל. אחרי לבטים וכמה ויכוחים נסגרנו על שמונה עשר איש. יותר ממה שרצינו, אבל ככה זה. הורים, אחים/ות, בני/ות זוג, דוד, דודה וסבא אחד. יכולנו לבחור בין החדר הפרטי למסעדה עצמה, שם נהיה חשופים להמון הסועד, אבל גם לים הסוער (בתקווה שיהיה יום חורף סגרירי). בחרנו בים הסוער. הובטחו לנו פינוקים וטיפול מיוחד.

4. המקווה - לאחר התזכורת של הרבנית, היא החליטה להתקשר לקבוע תור. המקווה בבר כוכבא עובד, כך התברר, רק מחמש וחצי בערב, ונאמר לה שאם תגיע ביום המיועד, יום שלישי, בדיוק בשעת הפתיחה, "זה ייקח בדיוק חמש דקות ואת בחוץ". צריך להביא מגבת, מסרק ומברשת שיניים. היות שהיא לא נוהגת להסתרק, רק פעם בחצי שנה בערך אצל איתי הספר, היא עברה היום בסופר פארם והשקיעה עשרה שקלים במסרק מובחר. ממש לא בא לה להגיע למקווה ולגלות שהקשרים שהיא כל כך אוהבת מהווים בעיה.

זהו, בינתיים.

*למי שפספס את הפרקים הקודמים ולא הלך ללינק - השם נשמע לכם מוכר כי ככה קראו ליב"ז בטלנובלה (ע"ר).

השעה תשע וחצי בערב. הטלפון שלה מצלצל. על הקו - רחל מהרבנות.

הרבנית: את מתחתנת ביום שלישי בשבוע הבא, נכון?

היא: לא, ביום רביעי.

הרבנית: אז מתי את הולכת למקווה?

היא: ביום שלישי.

הרבנית: טוב, אז רציתי להזכיר לך שביום שלישי הקרוב את צריכה להתחיל לבדוק.

היא: מה לבדוק?

הרבנית: לבדוק הפסקת טהרה. זה מה שהסברנו לכן בהדרכה.

היא: אה, בסדר...

הרבנית: אז ביום שלישי חצי שעה לפני השקיעה תבדקי ואחר כך כל יום פעמיים ביום.

היא: בסדר...

הרבנית: וחשוב מאוד שזה יהיה חצי שעה לפני השקיעה.

היא: בסדר...

הרבנית: ואחר כך תספרי שבעה ימים נקיים.

היא: בסדר...

הרבנית: שיהיו לכם חיים טהורים ופוריים.

היא: אה, תודה...?

אפשר לקרוא לזה חדירה לפרטיות?

היא הרוויחה שלושה פריטים במחיר זול במיוחד בגלל טעות של מוכרת. הסיפור הזה הזכיר לנו שביום שישי עצרנו בפיצוצייה מול העירייה כדי לקנות עיתון (הארץ, ברור). מאז שביטלנו בטריקת טלפון את המנוי שלנו, אנחנו מקפידים לקנות עיתון בסופי שבוע. בכל זאת, צריך לדעת מה קורה בעולם.

היא ירדה מאחורי האופנוע, הרימה חבילת הארץ מהערימה וניגשה לשלם. "תשע שמונים," אמר המוכר וקיבל שטר של עשרים. בראש כבר עברה לה המחשבה שיש כאן טעות, כי הרי הארץ עולה אחת-עשרה שלושים, אבל היא העדיפה לא להגיד כלום. עירוב של ביישנות ושל דחף רגעי לדפוק את המערכת. רק כשעלתה חזרה לאחורי האופנוע, אמרה לו שאולי יש כאן טעות. הוא פתח בנסיעה, ובבית נזכר להעיר שהוא היה מעמיד את המוכר על טעותו.

כששלפנו את החבילה מהשקית הבנו - תשע שמונים זה המחיר באילת. יכול להיות שהמוכר בפיצוצייה הגיע ממש לא מזמן מהעיר הדרומית ושכח שכאן במרכז משלמים מע"מ?

זרגן סבורה שבמקרה שלה מדובר בקארמה. האם אנחנו צריכים להתכונן לאיזו נקמנות של הגורל?

הפעם יעלי לובשת שלשלאות. מה רוצים מהמסכנה?

כן, גם השבוע, דיווח מטקס פרסי האופנה. הפעם בעיקר מכוח האינרציה. נדמה לי שזאת הפעם האחת לפני האחרונה, תודה רבה. למי שלא היה כאן בפרקים הקודמים - זה הראשון וזה השני.

השבוע - שמלות כלה. ממש אקטואלי מבחינתנו. אלא שאני ממש לא מתכוונת לקנות שמלת כלה. בשביל מה? בשביל הלובי ברבנות? אולי איזו שמלה מגניבה שיהיה לי כיף.

כרגע כל אחת מהדוגמניות מספרת על שמלת הכלה שלה. מיכל אמדוסקי התחתנה ברבנות. גדולה. קיבלה אצלי עוד נקודה. כל הסט לחתונה עלה לה 500 שקל. רונן פרג' המעצב הלביש אותה בשמלה מתוקה ובנעלי לק אדומות! מגניב.

מיכל זוארץ, כצפוי, התחתנה פעמיים ובפומפזיות. איכס. בפעם השלישית היא מבטיחה ללכת על משהו פשוט. כן בטח. המעצבת קרן נפתלי הלבישה אותה בשמלת כסף. גם איכס.

אורלי באומן התחתנה עם ג'ינס וטי-שירט. בפעם הבאה היא מבטיחה שמלה מושלמת. טוב, מרעיון הג'ינס והטי-שירט ירדתי. מזל. אבל מזה זה המבטא הזה? מאיפה הבאומן הזאת באה? לפי אי-און-ליין היא נולדה בארץ. בכל אופן השמלה של המעצב ברי מאייר מקסימה. אבל היועצים כבר אמרו את זה.

איגי וקסמן התחתנה עם שמלת קטיפה אדומה. מיוחד? אולי. קצת משעמם. פראו בלאו עיצבו שמלה צפויה ומזעזעת כהרגלם. מה זה המתקני ציצים המיניאטורים האלה?

גדעון אוברזון מתעקש להגיד "שמלות חופה". ניסו להסביר לו שהיום לא תמיד יש חופה. הוא בשלו.

רנא רסלן נהנתה מכל רגע בחתונת הספינה שלה. וואו. את השמלה של מאיה נגרי לא הבנתי. אבל אף פעם לא הבנתי את המעצבת הזאת. טובל'ה: "השמלה איומה".

מסקנה - כשטובל'ה מדברת אי אפשר לדעת עד הסוף אם היא אוהבת או לא.

תגלית - יש דבר כזה "האקדמיה לאופנה".

זהו, אני פורשת. אם יהיה משהו מעניין בהמשך - צפו עדכונים.

עדכון - עכשיו חלק הבגד הסקסי. אצלנו סקס רק אחרי החתונה. נשבעים.

כדאי לדעת - טובל'ה ספיצ'לצ' בכל מה שקשור בברי מאייר לא בגלל שהיא נפעמת ממה שהוא עושה. אלא בגלל שהם מסוכסכים.

אתמול תם פרק הרבנות. בעצם עוד צריך לעשות חופה, אבל זה השלב השולי. הבאנו שני עדים שהיו כנראה אמינים מספיק, כי הרב לא עשה בעיות. הפעם קיבלנו את הרב יפה, עם מלא פירורים על הזקן ועל החליפה. הוא גם זה שיערוך את החופה. לא היה נעים לסרב וגם לא כל כך אכפת לנו.

לאחר חתימת העדים קבענו תאריך וקיבלנו רשימת מצרכים:

בקבוק סגור של יין אדום מתוק (זה לא שהם צריכים בקבוק שלם, את מה שיישאר הבטיחו להחזיר)

כוס לשבירה (עטופה בנייר כסף)

כיפה

כיסוי ראש לכלה (שתגיע בלבוש צנוע)

אישור מהמקווה

7 גברים (עם הרב, העוזר שלו והחתן זה מניין)

הודענו לכל הנוגעים בדבר, שזה כולל הורים, אחים/ות ובני/ות זוגם/ן, דודה מהצד שלו ודוד מהצד שלה. אה, ואחיין אחד קטן. התקשרנו לאיש הקשר שלנו ב"רפאל", הזמנו מקומות, ומחר נלך לבחור היכן ייערך השולחן שנפתח אחרי החופה. כל זה בצהרי אחד מימי אמצע השבוע בעוד כשבועיים. מי שצריך קיבל תאריך ושעה מדויקים. הגברים מתבקשים להביא כיפות מהבית, הבנות מתבקשות לחייך יפה.

אחד העדים הסתלק מיד לאחר החתימה, השני הוזמן אחר כבוד לארוחה בברסרי. אחר כבוד הוא גם דאג להודות לנו ממש על גבי בלוג זה (ראו תגובות לפוסט הקודם). 

בהמשך - דיווח סוער מהמקווה חמישה כוכבים ברחוב בר גיורא בהשגחת הבלנית פרידה.