הקואופרטיב

"אני פה לבד", נשמע קול. "נו מה את רוצה שאני אעשה?" ענה לה קול רוטן מנגד. לא יכולנו להמחיש טוב יותר את היחס החם במסעדה של "מישו" - מסעדת הקבבים הכי יפואית, שאפשר לקבל.

מישו יושב על רצועת שיפודיות נוסח איציק הגדול ופופאיס ברחוב רזיאל היפואי. קיטון קטקנטן שקל מאוד לפספס. ולא רק בגלל שעות הפתיחה המוזרות שלו  - ג' עד ו' 12:00 עד 15:00 וזהו!!!

קצת רקע: מישו (להלן גבר כבן 80 שאמון על המנגל), אישתו המתוקה (להלן זקנה נרגנית שאמונה על הקריזה) והבת שלהם (להלן לא ממש ידוע אם היא בתם או לא, מה שבטוח היא דוברת רומנית ומתמודדת יפה עם הזקנה).  

כפי שבוודאי אפשר לנחש, השולחנות מלאים עד אפס מקום - על כל שולחן דף נייר לבן, שמשמש כמפה לבנה וכנייר חישוב בגמר הארוחה. בנוסף מצורפת מלחייה ושני מיכלי נרוסטה קטנים המכילים חרדל בצבע זרחני, ושיני שום קלופות ומרוסקות.

המנעד הקולינרי לא ממש מפואר (למי זה אכפת), והוא נע בין קבב רומני וזהו בערך. יש גם יציאות של כליות וכבדים, אבל המתאספים לא ממש ששים לזוז מהמנה המוכרת (מדובר במסורת של שנים - כך שמענו). למנות ראשונות אפשר לקבל חומוס (משחתי משהו) או איקרה או כבד קצוץ - וגם ספק אם נשאר להם, תלוי באיזה שעה מגיעים. את הלחם (פרוסות של לחם לבן הנאסף רנדומלית מתוך מיכל פלסטיק ענק - סטייל חדר אוכל בקיבוץ) והכרוב הכבוש (שהמלצרית שולה מתוך גיגית כחולה) מקבלים יחד עם המנה - על חשבון הבית - וזה הישג כשמדובר ברומנים. כדי להרטיב את הגרון, כל הסועדים בלי יוצא מהכלל מזמינים בקבוק של ליטר וחצי עם מי סודה שעליו מולבש ראש סיפולוקס - כן שנות החמישים כבר כאן.

עד שהגיעו הקבבים, מישו במטבח עם רון בלב ומלקחיים ביד, זורק כל זמן קצוב לחלל האוויר - "מיץ' מנה בואו לקחת".

ואז הם הגיעו. ארוכים שמנים ישר מהגריל, עשויים במידה הנכונה וכאילו שמו של מישו טבוע על כל אחד מהם (ומדובר על שלושה במנה). פייר, לא ממש נפלנו, אבל קיבלנו מנה יפה של פולקלור רומני אמיתי, כולל תמונות על הקירות, גזרי עיתונים המעידים על טיב המקום והרבה חיוך על הפנים.

בגמר הארוחה ניגשנו לשלם בדלפק מיוחד עליו אמונה רק הזקנה. לא מישו או המלצרית רחמנא לצלן. בחישוב מהיר שכלל מלמול ברומנית היא נקבה בסכום. תוך כדי היא זרקה "הילדה אכלה הכל?" והוא ענה כמציית, "כן, אכלה הכל". "נו אז מגיע לה משהו" ושלפה מסטיק בזוקה. הלב של שנינו התחמם. "ואתה",שוב בקול רוטן, "אם אתה לא רוצה לישון בסלון, תיקח אחת סוכריה", אמרה והצביעה על סוכריות ירוקות בטעם מנטה, שהיו בתוך מכל מתכת.

המילים נעתקו מפינו, יצאנו כמו ילדים טובים ממישו ורק בחוץ הרשינו לעצמנו לצחוק ולהשתחרר. 

עצה - אל תקחו את הזקנה ברצינות, בסה"כ יש לה לב טוב (אל תגידו שאמרנו את זה בבקשה לא...).

כוס בירה קרה, שוט של בוש, וודקה סאוור ושייקספיר. ככה חגגנו אתמול את השנתיים.

הערב התחיל בעיכוב של שעתיים. לא ידענו מה עושים ולאן ללכת, וזה הרגיש ממש כמו דחייה של טיסה בשדה התעופה, "בשל עננות מתגברת". 

בינתיים, הוא צפה בסרט צרפתי רווי ציניות אקזיסטנציאליסטית, והיא היתה שקועה בדיאלוג פנימי עם עצמה - שהתאים יותר לז'אנר הרוסי - פייר, הוא קצת נבהל. היא החליפה ערוץ וניסתה לשכנע אותו ללכת, אבל הוא כבר לא רצה. לבסוף הוא השתכנע והלך להתלבש, אבל אז היא לא רצתה. הוא ניסה שוב והיא הסכימה.

הלכנו לשיילוק, לא בגלל שאנו חובבי הלוואות, זה פשוט בר שכונתי ליד הבית. חשבנו בהתחלה ללכת ללגום בבר בו ישבנו לראשונה, אבל במעלה רחוב גזר הבנו, שנוסטלגיה זה לא הקטע שלנו. נכנסנו לפאב, והתישבנו על הבר. מימין ומשמאל ראינו אנשים מאושרים אז החלטנו להמר על זה, אולי גם לנו זה יקרה. לאחר שסבאנו (גם מאושר), יצאנו משם. במורד רחוב גזר, הוא נתן לה יד והיא כמתוך הרגל, הניחה את האגודל מעל כף היד. הירח זרח מעלינו גם בשדרות בן גוריון, הרחובות היו שקטים ורק סירנה שזעקה הזכירה לנו שבני סלע עדיין מסתובב חופשי.

היום אנחנו חוגגים שנתיים של יחסים, ונראה לנו שהגיע הזמן לספר פה את סיפור היכרותנו, לקוראים הבודדים שלא מכירים אותנו בחיים האמיתיים.

לפני שנתיים ושלושה שבועות נפגשנו לראשונה. זה היה בגמר של פרויקט 2Y, כן זה שלא השאיר אחריו כלום, אפילו לא אליענה בקייר אחת. היא הגיעה לסקר את האירוע מטעם מקומון תלאביבי שהיה אז עדיין משהו, ובכניסה פגשה אותו, שהגיע מטעם מגזין לילה שהוא מעדיף לשכוח. היא שאלה איפה יציע העיתונאים, הוא התנדב להראות לה. היא הציעה לו סיגריה, הוא סירב בנימוס.

היא: בעד מי אתה?

הוא: אין לי מושג, בחיים לא ראיתי את התוכנית הזאת.

היא: מה?! אז למה אתה פה?

הוא: קיבלתי הזמנה מהיחצנית, אז באתי.

היא: טוב, הם כולם חרא. העונה הראשונה היתה הרבה יותר טובה.

הוא: אה, כן...

היא: כן, המשתתפים בעונה הזאת היו יותר מדי מודעים לעצמם. בעונה הראשונה הם לא ידעו שכל המדינה מדברת עליהם. העונה הזאת הם כבר ידעו שיש רעש ודיבורים, ידעו מה מראים ומה לא, ידעו איך ליצור פרובוקציות. זה איבד את כל האותנטיות.

הוא: אה, כן...

היא: והמתחרים ממש לא הצליחו להתחבב על הקהל. סתם חבורת רודפי פרסום שחושבים שזה מה שיביא אותם לתפקידים בסרטים, בטלוויזיה וכאלה. אף אחד מהם לא באמת מוכשר. גם ברור שכל ההבטחת שהבטיחו להם לא יתממשו, כמו שקרה עם פיראס שנעלם לגמרי.

הוא: אה... כן, את לא צריכה לכתוב משהו, איך תזכרי מה היה?

היא: אני זוכרת. יש לי זיכרון ויזואלי.

הוא: באמת? את רוצה שאני אקליט לך, יש לי טייפ.

היא: לא, לא צריך, במילא לא ישמעו כלום.

הוא: טוב, אז אפשר את הטלפון שלך?

היא: אה... כן...

הגמר נגמר, הילה זכתה (ונעלמה), היא נשארה למסיבת עיתונאים, הוא התנדף. אחרי שלושה שבועות הוא נזכר להתקשר והציע לה לבוא איתו לסרט רוסי בסינמטק, למרות שהיה בטוח שהיא סוג של קלולס. היא הסכימה, למרות שחשבה שהוא סוג של פוץ שבמקרה הטוב יציע לה כוס קפה במתוקה.

בסינמטק הוא כמעט נתן את הכרטיס שלה למישהי אחרת, כי היא איחרה בשתי דקות. הסרט היה סרט סינמטקים מובהק, אבל ישבנו ליד יאיר רוה, כך שהרגשנו איכותיים במיוחד. אחרי הסרט הוא הציע ללכת לשתות משהו, היא שאלה אם הוא בקטע של קפה, הוא אמר שלא ממש ושאולי כדאי ללכת לנועה, לא ממש בחירה שגרתית.

ישבנו על הבר, הוא הכיר את הברמנית מהפעם הקודמת שישב שם, שתינו (היא ג'יימסון עם שתי קוביות קרח הוא ערק אשכוליות), השעות עברו, וגם הימים, והשאר היסטוריה.

לפני שמונה חודשים פתחנו את הבלוג הזה, שהתחיל כתוספת למדור לילה שכתבנו באיזה מקומון, ומאז כבר קיבל חיים משלו.

תמונות מחיי הקואופרטיב:

קודם תקראו את הטור של דורון רוזנבלום. קראתם, צחקתם? יופי, עכשיו אפשר להמשיך.

בלי שום קשר, מעשה שהיה כך היה - חשקה נפשו של הזוג הנוצץ (להלן, אנחנו), חברי הקואופרטיב הבועט (להלן, הקואופרטיב), בארוחת בוקר. השעה שתיים בצהריים, שבת. הרי אתמול אכלנו צהריים וערב בחוץ, על חשבון ההורים, אז למה שלא נאכל את ארוחת הבוקר של שבת על חשבוננו? למה? כי בשבת בצהריים אי אפשר להשיג שולחן, וגם לא כיסא בר באף אחד מהמקומות השווים באזורנו (ובאזור שוטטותו של בני סלע).

בגלל שבבראסרי מגישים ארוחות בוקר רק עד אחת, יצאנו לבדוק מה קורה בבנדיקט החדש. ידענו שבימי הפתיחה הראשונים השתרכו שם טורים עד הים (את הקישור לאריאלה שמנו רק כדי להתחנף), אבל קיווינו שהעניינים נרגעו. כדי לוודא שיש למה לבוא גם הרמנו טלפון, שם אמרו שלא שומרים מקומות בסופשבוע ושעוד מעט לא יהיה תור של שלושים איש. כשהגענו למקום עמדו רק שישה ממתינים. הוא שאל אם יש מקום על הבר, המארחת, שכנראה לא הבינה שאנחנו רוצים לשבת על הבר, לא לחכות בתור, אמרה שיש תור. וואו. נרשמנו והלכנו.

- עבדתי עליה.

- יופי, ומה יצא לנו מזה?

- לא יודע, דפקנו את המערכת.

- לא דפקת אף אחד. עוד עשר דקות היא תקרא לך ואף אחד לא יענה, אז היא תכניס את הזוג הבא.

- טוב, לאן הולכים?

- לא יודעת. תורך לחשוב על משהו, אני הצעתי את בנדיקט.

- כן, אבל לא יצא מזה כלום, אז תציעי משהו אחר.

- אין לי. אפשר ללכת למיכל וזהו.

- בואי ננסה באידלסון 10.

- יקר.

- מה יקר, בבנידקט הזה את חושבת שיותר זול?

- טוב.

פסענו לאורך בן יהודה, שנראה הרבה יותר טוב כשכל החנויות סגורות. גילינו שמדובר בדיזנגוף 2 עם מלא מעצבי אופנה יקרים אש. חוץ מבגדים וחנויות פרקטים אין שם כלום. אה, ואייסברג. אה, נכון, גם הפיצה הזאת הטעימה, ליד גלידה אלדו. כשהגענו לאידלסון גילינו שגם שם יש תור. ארבעה אנשים ישבו בכניסה ובפנים חגגה חבורה מכובדת. המשכנו במורד ירמיהו, רחוב החומוסיות. האופציה הזאת אפילו לא עלתה במעמקי ראשינו, לאחר שבתחילת השבוע החלטנו לנסות חומוס שהוא לא אבו חסן, ועוד באחת בלילה, ונפלנו באשכרה. איכס.

- לאן נלך?

- בוא למיכל וזהו.

- ורד אמרה לי שיש מקום ממש לידינו בארלוזורוב עם ארוחות בוקר נהדרות.

- ורד? אתה סומך על הבחורה הזאת?

- כן, היא אמרה שזה השכונתי שלה.

- כל פעם שאני עוברת שם אין שם כלב, לא נראה לי.

- טוב, בואי נשב במיכל ונעבור שם לבדוק.

במיכל היה מקום. התיישבנו בפנים, הוגשו לנו תפריטים ועינינו חשכו - ארוחות בוקר רק עד שתיים!!! קמנו, התנצלנו והלכנו הביתה. בדרך גילינו שהשכונתי הפוטנציאלי החליף בעלים ושם (קודם קראו לו beit cafe עכשיו roses) ושבפנים יושבים שני גברים שלא היינו רוצים לפגוש בסמטה אפלה או בכלל (והם לא היו בני סלע).

בבית הכנו ארוחת בוקר מפוארת שכללה - חביתות לפי דרישה, סלט קצוץ דק, סלט טונה, קולרבי בשמן וחומץ, מגוון גבינות (טוב, לא מגוון, אבל גבינות), זיתים שחורים ולחמניות חמודות שמצאנו בפריזר. לקינוח שתינו תה ואכלנו עוגת בננות ושוקולדצ'יפס.  

מה בסך הכול ביקשנו?               בתמונה: ארוחת בוקר על הסירה, אוגוסט רנואר, 1880

חזרנו מארוחת יום הולדת שנחגגה לדוד היחיד בערך שאפשר לומר עליו שהוא דוד. יש לנו עוד כמה, מכל צד, אבל הם לא ממש כאלה שאנחנו חוגגים להם יומולדת (סכסוכים או סתם חוסר קשר). אז לקחנו את המשפחה שלה לסוזאנה, מקום נחמד לשבת בו בשישי בצהריים. הדוד קיבל במתנה מצלמה, כדי שיוכל סוף סוף להפיץ את יצירותיו במדיום הדיגיטלי, ובתמורה קנה לכל אחד טופס לוטו. לא, לא להגרלה של החמישים, אלא לזאת של השבוע, שישה מיליון (מותר להשתמש בצירוף הזה בארץ?). אז טמנו את הטופס שלנו עמוק בכיס, והבטחנו לקנות דירה בנווה צדק ביום ראשון.

בדרך חזרה הביתה, הוא כבר פרש לחבריו, והיא חזרה הביתה, התברר שהאנס הנמלט בני סלע עדיין מסתובב חופשי. הוא התקשר לבקש שמישהו ילווה אותה לדירה, היא זלזלה אבל הסכימה לאח הקטן והגיבור לעשות זאת. ממש כשהגענו עם האוטו לבניין יצאו ממנו שני שוטרי מג"ב ועברו לבניין הסמוך. מתברר שמשטרת ישראל עושה את עבודתה, או לפחות מחפשת בחדרי המדרגות. השמועות אומרות שהשלב הבא יהיה להתחיל לדפוק על דלתות לבדוק אם סלע לא קשר אותנו למיטה והשתלט לנו על המרחב הפרטי.

בינתיים יומולדת אחרת ממלאת את השכונה בשירים רועשים, כולל רפרטואר חוזר על עצמו של היום יום הולדת, אין אין אין חגיגה בלי בלי בלי עוגה ולהיטי חתונות. על הכל מנצח מפעיל מעצבן שאם היינו הילדים כבר היינו עושים עליו ערימה. אולי זה לפחות מרתיע את סלע מלהתקרב לאזור.

היום הזה ללא קניות (Buy Nothing Day נשמע הרבה יותר מגניב), זה כולל גם עיתון? כי בכל שישי, מאז שביטלנו את המנוי, אנחנו קונים את חבילת סוף השבוע של הארץ. והוא כבר נשלח למשימה וגם חזר.

ובעניין אחר באותו עניין - הגיעה לאוזננו שמועה שאפשר לעשות מנוי לסוף שבוע בלבד. התקשרנו למחלקת המנויים של הארץ, שטורחים בעצמם להתקשר אלינו כל כמה חודשים לנסות לשכנע אותנו לחדש את המנוי. לאחר בדיקה, נאמר לנו שאנחנו לא זכאים למנוי סוף שבוע. שאלנו למה. "זאת פריבילגיה", באה התשובה.

- "ואיך מקבלים את הפריבליגיה הזאת?"

- "אנחנו מחליטים למי לתת."

ככה זה, עיתון לאנשים שחשבו פעם, ועכשיו קצת פחות.

שוב הצטברו בננות בבית, ושוב החלטנו להכין את עוגת הבננות הידועה שלנו. כרגיל, אף מתכון לא רשום בשום מקום, אז עשינו חיפוש - עוגת בננות+ארז - כי המתכון הוא של לחם ארז. והנה, תוצאה חמישית - אנחנו! מתברר שבימיו הראשונים של הבלוג הבאנו לקוראינו הבודדים את מתכון העוגה המפוארה.

אלא מה? כשהתחלנו לפעול לפי ההוראות של עצמנו, גילינו שהחסרנו מהמתכון את השלב האחרון. כלומר, הבאנו את כל החומרים, ומי שיש לו היגיון מינימלי היה מסתדר, אבל בכל זאת. אז הנה המתכון שוב, הפעם עם כל השלבים.

החומרים:

150 גרם חמאה רכה

1 כוס סוכר

4 ביצים

1/2 2 כוסות קמח

1/4 כפית קינמון

1/2 כפית סודה לשתייה

1/2 כפית אבקת אפייה

1/2 1 כוסות בננות מרוסקות בבלנדר(שזה 6-5 בננות [בפעם הקודמת כתבנו 8-7, אבל זה באמת הרבה - אפשר לרסק ביד)

1/2 כוס שוקולדצ'יפס (אצלנו שמים כוס, אבל זה רק לחובבי שוקולד מושבעים)

1/2 כוס אגוזי מלך מפוררים לחתיכות (כאן אפשר לגוון בתוספות לפי הטעם)

 

ההכנה:

- מחממים תנור ל-180 מעלות.

- מקציפים במיקסר את החמאה עם הסוכר.

- מוסיפים את הביצים בהדרגה עד לקבלת תערובת קרמית.

- מערבבים בקערה אחרת את החומרים היבשים (קמח, קינמון, סודה לשתייה ואבקת אפייה) ומוספים לתערובת החמאה-סוכר-ביצים.

- מוסיפים את הבננות ואת השוקולדצ'יפס, האגוזים ומה שתחליטו. בשלב של השוקולדצ'יפס לערבב עם כף, לא עם המיקסר.

- יוצקים לשתי תבניות אינגליש קייק, או אפילו טוב יותר - לתבניות של מאפינס (זה יוצא משהו כמו ארבע תבניות של שש מאפינס. אפשר לאפות בכמה נגלות). הפעם הכנו שתי תבניות מאפינס, כל אחת שש יחידות, ותבנית אינגליש קייק אחת.

- אופים כ-35 דקות עד למבחן הקיסם.

 

זהו, מקווים שהפעם לא שכחנו כלום, ושבפעם הבאה שנרצה להכין את העוגה נגיע שוב לכאן ונגלה שהכול בסדר.

אורי גלר שמאלי. זה הדבר הראשון שהיא שמה לב אליו בעת הצפייה בתוכנית הזאת שעוד איזה שני מיליון איש צפו בה. שמאליים קולטים שמאליים בשנייה. מין אחווה כזאת של מיעוט. אמא שלה נהגה לציין בגאווה שגם רידג' מהיפים והאמיצים שמאלי. היא מעדיפה לציין כמה אחרים כמו ליאונרדו דה וינצ'י, בטהובן, ג'רי סיינפלד וביל גייטס, ולשכוח כמה אחרים כמו נפוליאון, בנימין נתניהו ואהוד אולמרט.

גיגול קטן העלה אתר ישראלי המוקדש כולו לשמאליים, מבחן דבילי לבדיקה אם אתה שמאלי או ימני, בלוגר שמאלי שעשה לנו את העבודה וקיבץ את רוב החומר, ורשימה מכובדת של שמאליים. אחרי כל אלה לא ניכנס כאן לכל התיאוריות, היתרונות והחסרונות, רק נציין שבאחרונה קיבלנו במתנה (מהמשפחה שלו) מצלמת וידיאו, והיא גילתה עוד מכשיר ששמאליים מתקשים להשתמש בו (שמצטרף לפותחני קופסאות שימורים, מצקות עם פייה, מספריים, קולפי ירקות, סכינים יפנים, קלפים, מחדדים, עכברי מחשב ועוד ועוד). זה קורה עם כל מצלמה, אלא שבמצלמת וידיאו זה בולט במיוחד, בגלל תדירות השימוש בכפתור הזום.

אבל מה שבעצם רצינו להגיד כאן, שבאותה תוכנית עתירת רייטניג התבררה עובדה מדהימה, אם כי לא ממש מפתיעה - שניים מתוך שלושת המתמודדים שכתבו במהלך "הקסם"* שעשו התגלו כשמאליים. גם אם נצא מנוקדת הנחה שהשניים שלא כתבו הם ימניים, עדיין מדובר ב-40 אחוז, שזה הרבה יותר מהממוצע (12-10 אחוז). דרך אגב, השלישי שכתב והוא לא שמאלי גם מועמד להדחה.

* אסור לקרוא לדברים שהם עושים קסמים, אבל אנחנו לא ממש יודעים איך כן לקרוא לזה. טריקים יותר טוב?

היא עזבה את הקיבוץ לפני שנים, אבל שורשיה עדיין שם.

מתוך עלון הקיבוץ, נובמבר 2006

נינוש עברה טסטס!!! ראשון!!!!1**

אז עכשיו יש לה גם את יודה וגם רישיון. לא שווה לתת לה את הנשיאות? ובנוסף לכל אלה היא גם מסתדרת אם טראומת הפוני לא רע.

ולמי שלא בקי בנושאי טסטים-סלב - יב"זי שלי עברה טסט שמיני, ולאן היא הגיעה כדי שהטסטרים יעשו לה טובה ויעבירו אותה? לקריית גת! איפה הטסטרים של הימים ההם, שהכשילו סלביות רק כדי לאפשר גם לחבריהם ליהנות מזיו פניהן? מה זה להעביר אחת כמו נינט בראשון? מה עם כל השאר, להם לא מגיע? אני בטוחה שהטסטר הזה חטף על הראש מהקולגות.

והנה מה שיש לתום להגיד בנושא רישיון בכלל ונהיגה בפרט.

* רק היא לבד, לו אין שום קשר למה שכתוב כאן.

** סליחה, לא יכולתי להתאפק.