הקואופרטיב

ארבעה דברים שאתם לא יודעים עלי:

1. אני אוהב להריח אנשים (סתם ברחוב, גם אם אני יודע שזה מסריח)

2. אני אוהב להזיע

3. אני ישן ערום

4. אני מעדיף בריכה על ים

ארבעה מקצועות בהם עסקתי בחיי (מקצועות עלק – עבודות בהן עבדתי):

1. עוזר לירקן (בגיל 9. אמא שלי שילמה לירקן כדי שיעסיק אותי)

2. ניקוי בריכת גבינות ענקית (זה הרבה יותר מגעיל ממה שאתם חושבים)

3. ניקוי מפעל שנשרף

4. קטפתי פלפלים באוסטרליה

ארבעה סרטים שהייתי רואה שוב ושוב:

1. כלבי אשמורת (היא: חקיין)

2. כל סרטי ברוס לי

3. קטיפה כחולה

4. פחד ותיעוב בלאס וגאס

ארבעה מקומות בהם גרתי:

1. פרישמן

2. נחמני

3. שלמה המלך

4. מושב אחיעזר

ארבע סדרות טלוויזיה שאני אוהב:

1. רובוטריקים

2. מקרון 1

3. אוז

4. סיינפלד

ארבעה מקומות בהם הייתי בחופשה:

1. אבירים

2. לימסול

3. וינה

4. בודפשט

ארבעה אתרי אינטרנט בהם אני מבקר על בסיס יומי:

1. אתר האנרגיה

2. ג'ימייל

3. גוגל

4. ישרא

ארבעה דברים שאני אוהב לאכול:

1. שניצל

2. צ'יפס

3. סלט כרוב

4. המבורגר

ארבעה מקומות בהם הייתי מעדיף להיות עכשיו:

1. מיקרונזיה

2. סיני

3. ברלין

4. בפנטהאוז שלי בשדרה החמישית בניו יורק

ארבע בלוגריות שהייתי רוצה שיענו על השאלות הללו: (אבל לא חייבות)

1. מלכת הכוכבים

2. דודה מלכה

3. ולווט

4. לי פורטיס

טוב, כולם ענו, אז גם אנחנו מצטרפים לחגיגה (בנתיים רק היא):

ארבעה דברים שאתם לא יודעים עלי:

1. עזבתי את הקיבוץ רק לפני 4 שנים

2. כשהייתי קטנה רציתי להיות ספרנית (בעצם עדיין רוצה)

3. אני עדיין לוקחת חצי כדור ביום

4. אני יודעת לבשל

ארבעה מקצועות בהם עסקתי בחיי (מקצועות עלק – עבודות בהן עבדתי):

1. מטפלת בילדים בכל גיל אפשרי

2. מבשלת במטבח (שני אלה מהקיבוץ)

3. פקידה במחסני חשמל

4. מוכרת בחנות בגדים

ארבעה סרטים שהייתי רואה שוב ושוב:

1. כלבי אשמורת

2. התפוז המכני

3. איידהו שלי

4. מגנוליה

ארבעה מקומות בהם גרתי:

1. כפר מנחם

2. ירושלים

3. תל אביב

4. וזהו

ארבע סדרות טלוויזיה שאני אוהבת:

1. החמישייה הקאמרית

2. סיינפלד

3. עמוק באדמה

4. לא ראיתי מעולם - סופרנוס, אבודים, עקרות בית נואשות וכו' - לכן אני משאירה את הרביעית פתוחה

ארבעה מקומות בהם הייתי בחופשה:

1. יוון

2. לונדון

3. מזרח (הטיול המסורתי - זה נחשב חופשה?)

4. וצפון? נחשב?

ארבעה אתרי אינטרנט בהם אני מבקרת על בסיס יומי:

1. ישרא

2. וואלה

3. גוגל

4. פורום תרגום ועריכה של תפוז

ארבעה דברים שאני אוהבת לאכול:

1. שוקולד

2. שוקולד

3. שוקולד

4. שוקולד

ארבעה מקומות בהם הייתי מעדיפה להיות עכשיו:

1. מיטה

2. מקלחת

3. ובזה מסתכמים

4. חיי

ארבע בלוגרים/ות שהייתי רוצה שיענו על השאלות הללו: (אבל לא חייבים/ות)

1.ולוו - עכשיו זה מעניין במיוחד

2. נטע ד.

3. זרובבלה

4. היא היתה הרביעית אבל כבר ענתה

יצא רק בלוגריות. נראה שבסופו של דבר עולמן של נשים יותר מעניין....

אתם נוהגים לאסוף דברים ברחוב? למשל, אם ראיתם כורסה מהוהה אבל בעלת פוטנציאל, תסחבו אותה הביתה? או איזה שולחן מגניב, שלא לומר ספה?

אז אנחנו כן. אם אפשר. כי אם ממילא דירתנו הצנועה מורכבת מבליל רהיטים שאספנו מההורים/הסבתא/הדודה/והדודה השנייה, אז למה שלא נוסיף אליהם גם איזה הדום נחמד שמתאים בדיוק (אחרי שהחלפנו לו ריפוד) לכורסה שהוא מצא לפני שנים ברחוב ומאז הפכה מצהובה לירוקה (כי גם לה החלפנו ריפוד)?

ולמה אנחנו תוהים? כי אתמול יצאנו לסיבוב שכלל הבאת סרט מספריית הוידיאו השכונתית, שתיית ברד וליקוק גלידה באלדו האבן גבירולי, וכשהיינו בדרך חזרה נתקלנו בכיסא ממש נחמד. פשוט, עם ריפוד, ומין עיצוב סבנטיז כזה. הוא, שידיו היו עמוסות בברד ובסרט, הרים את הכיסא והחל לצעוד עימו לאורך ארלוזרוב. כשהגענו לפינה מוארת, באזור הסוּפר, הנחנו את הכיסא על המדרכה ונתנו בו מבט בוחן. אנחנו רוצים אותו? איפה נשים אותו? הוא דווקא מתאים לספה, לא?

בסופו של דבר השארנו אותו שם, מיותם על המדרכה, ותהינו אם מי שזרק אותו יתהה איך צעד הכיסא על ארבעת רגליו את המטרים הספורים מאזור ארלוזרוב-אבן גבירול לארלוזרוב-שלמה המלך? 

היפנים יצרו סרט אנימציה שמדגים מה יקרה כשמטאור ענק יפגע בכדור הארץ. מפחיד. אם הבנו נכון אז הסוף דווקא אופטימי.

המטאור ואנחנו

יצאנו לחופש בצפון - פרטים בהמשך.

הרשו לנו רק לציין בינתיים שהדבר הכי משעש שפגשנו שם היה בתם בת השנתיים (וחודשיים - היה לה יומולדת והכינו לה עוגה!). היא בגיל המצחיק הזה שהם כבר יודעים לדבר, אבל עדיין בודקים מה אפשר לעשות עם זה.

היא יודעת להגיד הכל כמעט, רק דבר אחד חסר - "אני רוצה". הכל מסתכם ב"בא לי". זה משהו שבטח עסקו בו בכל מיני טורי בלשנות כמו זה של רוביק רוזנטל או בטורי ילדים כמו זה של גפי אמיר ב-7ימים. אז לילדה הזאת, שלא הולכת לשום מסגרת חינוכית ומבלה את יומה עם אמה ועם אחיה התינוק, הכל "בא". "אבא, בא לי לשבת לידך", היא מצפצפת עם הצטרפותה לחבורה היושבת בחצר הבית. "בא לי פיתה עם חומוס", היא פונה בעיניים קלות אל חברת הקואופרטיב שלא ממש מתחברת לבני אנוש שהם מתחת לגיל ההתבגרות (וגם לא ממש לבני אנוש). "בא לי לעשות פיפי", היא מודיעה לאמה בקול מאנפף. "בא לי לשבת פה", היא מודיעה לחבר הקואופרטיב הישוב בנוחות על כורסה מפנקת כשצינור הנרגילה בידו. "אבל אני יושב פה", הוא עונה לה בנחמדות מעושה. "אבל בא לי", היא משיבה בביטחון של מי שמשיגה כל מה שבא לה.

בא לה

הקואופרטיב החליט להצטרף אל העם ושם פעמיו אל שבוע הספר. מודים, מאז שעבר היריד מכיכר העיר אל פאתיה לא טרחנו להגיע. בעיקר בגלל העצלנות, אבל גם בגלל הצורך הבלתי נשלט למחות נגד המסחור והדרת התרבות אל מחוץ לעיר, אל מרחבי הדשא שרק לא מזמן שימשו את יריד האוכל המסואב.

השנה החלטנו שהולכים. היא בעיקר בשל כניסתה לעולם הספרים, מבפנים, והוא בעיקר מתוך גאוותו בה. השמועות גם אמרו שכמה מהעורכים שעימם היא עובדת אך מעולם לא ראתה, נמצאים במקום ואפילו זרקו כמה מילים טובות אודותיה. אז למה לא שלא נשים ידינו על כמה ספרים טובים במחירים נוחים (שאליהם עוד נחזור), חשבנו לעצמנו, ובאותה הזדמנות גם לקבל כמה מחמאות מלטפות אגו?

הוא היה עסוק כל היום בהכנת ממ"נים לאוניברסיטה, והיא בעבודה על ספר לא ממש מעניין, כך שעם שקיעת החמה, לאחר ששהבנו שבחצר הבניין הסמוך החליטו לחגוג יומולדת שלושים למישהי ולאפשר לכולנו לשמוע מוזיקת צ'ילאאוט, הבנו שנותרו עוד שעות אחדות, בעצם שעתיים, לאותה הזדמנות חד-שנתית לרכוש פריטים שימלאו את ארון הספרים מפואר שלנו בעוד קצת ידע, השכלה, בידור, שעמום וכו', וכן, גם לפגוש את אותם עורכים שמעולם היא לא זכתה לראות.

ירדנו למטה, צעירי השכונה חגגו בחצר, המבוגרים חגגו על הספסל המחודש, ואנחנו עלינו על הטוסטוס כדי לנסוע לכיוון גני יהושע. שם מצאנו את עצמנו אל מול דוכנים עמוסי ספרים, אבל בלי הרבה אטרקציות. ההנחות נעו בין 20 ל-50 אחוז, עם ספר שלישי או רביעי מתנה, מה שהפך את הקנייה ללא ממש אטרקטיבית. התאכזבנו. כמי שנוהגים לרכוש ספרים "על המשקל" אצל ההוא בפשפשים, נראה לנו מוגזם לשלם 60 שקל לספר אחרי הנחה.

רק בדוכן של בבל התפתינו, ולאחר התלבטויות וניסיון להרחיב את אוסף ז'ורז' פרק החלטנו לוותר הפעם ושילמנו 130 שקלים עבור שלושה ספרים:

פרנץ פאנון - מקוללים עלי אדמות

מישל וולבק - פלטפורמה

דוד אבידן - הפסיכיאטר האלקטרוני שלי

חוות דעתנו בהמשך.

ובקשר למחמאות - היא התפדחה להציג את עצמה.

לאחר המשחק של אתמול הוחלט בקואופרטיב פה אחד ובאופן סופי (טוב, לא סופי ממש, עד להודעה חדשה) שמאנדרידוגיות אנחנו הולכים עם חוף השנהב.

זה דרוגבה. אפשר להגיד לו לא?

הקואופרטיב בעד גרמניה. וזה חד משמעי. עניין של שורשים שלה וסתם חיבה שלו.

וכן, אנחנו אומרים את זה אחרי שצפינו במשחק הפתיחה. הם ניצחו. אז מה אם המשחק לא היה משהו.

ובשביל שיהיה פה סדר - אם הגרמנים נופלים אנחנו הולכים עם האנגלים. אחרי זה נלך עם אחת הקבוצות הלטיניות. עוד לא הוחלט איזו. עדכון - לאחר המשחק השני אנחנו בוחרים באקוודור.

מהאנדרדוגים הוחלט על איראן. סתם בשביל הקטע.

אחותה הקטנה התעופפה לה להודו רק לא מזמן, ומתברר שגם שם היא טורחת להיכנס לבלוג הקואופרטיבי, להתעדכן ואפילו להגיב. אז הפוסט הזה מוקדש לה ולבן זוגה.

נדמה לנו שהם כרגע בדרהמסלה, או איפשהו באזור. לפני זה הם היו ברישיקש וניסו קצת יוגה. עכשיו הם שם, מנסים רייקי. נו, את יודעים, הודו זה קייטנה. צריך להעביר את הזמן אז הולכים לחוגים, שיעורים, סדנאות, וכן, גם מתנסים בכל מיני חוויות אסורות. בקשר לאחותה, שזה הזמן לגלות ששמה לירון, היא (עדיין) בקטע של "זה לא עושה לי את זה", וגם בן זוגה, צור, לא ממש בקטע.

ובקשר לאחיה הקטן, שמקורבינו מכירים את אובססיית הברדלס שלו, אבל כאן רק נספר שעוד מהיותו ילד קטן הוא התרשם מאותו ברדלס, החיה המהירה בעולם, ומאז הוא חוקר את הנושא, וכבר תכנן לנסוע לאפריקה כדי לראות אחד כזה במו עיניו, ואם אפשר אז צד, אבל התוכניות השתנו והוא עדיין כאן. אנחנו מקווים שאת החלום הזה, וגם עוד רבים אחרים, הוא יצליח להגשים.

ובמחשבה שנייה - אנחנו לא מכירים הרבה אנשים שיש להם חלום כזה ממשי וגם כזה פשוט יחסית, ושהם נאמנים כל כך לאותו חלום לאורך כל חייהם כמעט. ועל זה הערכתנו.

קבלו עוד מקבץ תמונות בליווי דחקות פרי מוחו הקודח של ר. אלחדיף.