הקואופרטיב

המלחמה נמשכת, ושוב הוא נקרא למילואים. רק יום אחד, לגייס עוד מילואימניקים לתפעול מרחץ הדמים ההדדי. הפעם התקשרו בשש בבוקר וביקשו שיגיע מיד. אל הקריאה הצטרפה הידיעה שנעשה עוד טבח בכפר כנא, כי אם כבר יש מלחמת לבנון 2, אז למה שלא יהיה טבח בכפר כנא 2? לסרב? לא ממש אופציה.

כשהוא חזר משירות המולדת החלטנו שאין מעשה מתאים יותר מללכת להפגנה מול משרד הביטחון. אמנם הפעם לא אלפים, אבל לפחות מאה היו שם. יצר ההתמנגלות שלנו גרם לנו להסתובב בין העומדים בשולי הכביש מול הקריה ולחפש פרצופים מוכרים. ראינו כמובן את אורי אבנרי, וגם את יעל דיין. הצטרפנו למקהלת הסיסמאות וחיכינו להתרחשויות, תוך שאנחנו נזהרים שלא להיתפס באור המצלמות. אם לא עדכנו - ממש לא בא לנו שפרצופינו יופיעו בכלי התקשורת.* בלי קשר להקשר. סתם מין התנגדות אינסטנקטיבית.

משם שמנו פעמינו לג'וז ולוז, להמשיך את הערב ברוח הרדיקלית שבה הוא החל. כרגיל אצל הבנות היה מעולה, אך היעדרה של אילנית, שכבר לא עובדת שם אבל מפרסמת שירים בגיליונות של "כביש 40", הורגש, בעיקר בשל העובדה שהמלצר שלנו היה מוזר אפילו יחסית למלצרים/ות של המקום.

סגרנו את הערב עם עוד חמישה פרקים של "אבודים".

* כאן כדאי להעיר שהוא, עקב עבודתו, נאלץ לאחרונה להופיע בטלוויזיה. מין דרך כזאת של תוכניות טלוויזיה דלות תקציב לחסוך.

אז זהו, החלטנו לעזוב את ענייני המתח והמלחמות לטובת סופ"ש רגוע בים המלח.

צפנו, השתזפנו, אכלנו טוב, קצת התזנו מי כלור קרירים בבריכה, ובמקום רקטות אכלנו טילונים. היא הביאה לו בטעם שוקולד והוא ממש לא הבין מאיפה המידע הגיע אליה. בטח מהמודיעין הצבאי, רק הם יכולים להעביר מידע כל כך לא עדכני.

הוא: אוף מזה השוקולד הזה?

היא: מה, אתה לא אוהב?

אמא שלו: (הבהרה: מדובר בחופשה המשפחתית של המשפחה שלו, כולל נלווים). זה דווקא נראה טעים, אם לא בא לך תשתה מהמיץ גזר שלי ואני אקח את הטילון.

הוא: אבא רוצה טילון?

אבא: (צולל)בלו בלו בלו בלו, מה אמרת???

הוא: טילון, רוצה???

אבא: (צולל)בלו בלו בלו בלו...בלו בלו 

הוא: טוב אני כבר אוכל.

היא: מכאן המלחמה נראית ממש שונה.

הוא: כן, אבל כולם לא מפסיקים לדבר על הנושא, נראה שהעם עוד רגע מכתיר את רוני דניאל לרמטכ"ל, ראש ממשלה ושר ביטחון.

היא: כן.

הוא: אה הה.

היא: אז מה, זה לא יעזוב אותנו?

הוא: כנראה, טוב אני הולך לעשות סאונה.

בדרך הביתה ראינו שני פנטומים. אבא ליווה אותם בקו רקיע עם האצבע מעל הדז'בורד, תוך ניווט מוצלח מצידו על הכביש המהיר. זה נראה לכולנו כמו צלחות מעופפות מעל שמי קריית גת. ברדיו סיפרו על עוד פעולה לילית של צה"ל. מדווח על עוד הרוגים, עוד מחוסרי דיור ועוד מהכל. עוד בכירים חוסלו ועוד בניינים התמוטטו. החופשה הוגדרה כמוצלחת לכל הדעות אפילו שהוא היה רוצה להחליף את הטילון לווניל.

זהו. באופן סופי אין שמאלנים אמיתיים בתקשורת. כמעט.

ולמה אנחנו אומרים את זה? כי למיליטנטיות של כתבי החדשות (רוני דניאל: יאללה מלחמה!) כבר התרגלנו ועם הקונצנזוס השלמנו, אבל כשב"מילה האחרונה", התוכנית הזאת שבה אמורים שני אנשים משני צידי המתרס להתווכח, שלא לומר להתנצח, כולם מסכימים עם כולם, אנחנו מבינים שזה השתלט.

אנחנו חושבים שזה התחיל אצל אברי גלעד, שממש איבד את זה. בהתחלה, כשעוד סבלנו רק מהחזית העזתית, הוא הודה ש"הכתומים צדקו", אחר כך, עם פרוץ המלחמה הנוכחית, הוא התנצל בטלוויזיה על כך ששירת "רק" בגלי צה"ל, וברדיו אמר שהוא רוצה שייפול איזה טיל על תל אביב כדי לפוצץ לנו את הבועה. אהבנו אותו ב"מה יש" ואחר כך ב"העולם הערב", אבל בניגוד לארז טל, שידע לתעל את התהילה למקומות רווחיים, גלעד שלנו דשדש בכל מיני מקומות, ונחת בסוף בתוכנית הבוקר של רשת עם האקסית עינב גלילי, ואימץ בדרך דעות שמרניות פחדניות.

על עירית לינור אנחנו כבר מזמן לא בונים. מאז שהיא הודיעה לשוקן שהיא מבטלת את המנוי שלה להארץ לאחר שמאסה בקו השמאלני-אנטי ציוני שלו, אנחנו לא מצפים לשמוע ממנה אמירות רדיקליות שלא לומר אנטי-מיליטנטיות. לא הופתענו כשהיא הצהירה שהיתה נגד תמיכה כספית בסרט "גן עדן עכשיו".

אז זהו, מי שנשאר הוא רק גיא מרוז, ששומר שם בתוכנית על הגחלת, ועדיין מוציא מפיו אמירות שמאלניות-רדיקליות, שהפכו כאן בשבועיים האחרונים למוקצות.

עודד בן-עמי, שכנראה יודע על מה הוא מדבר, אמר הרגע לאמא של חייל שהתגייס היום שתתחיל להכין שניצלים, כי זה מה שהיא תצטרך להביא לבן בשבתות. האבא, שישב לידה באולפן במדי משטרה, הנהן בהסכמה והודיע שהוא את משפחתו שלח דרומה כדי שייתנו לו לעשות את עבודתו בשקט.

הלכנו לכיכר אתמול, לחפש את המפגינים. לא היה שם אף אחד, אז הלכנו לאכול בורקס וקפצנו לסופר.

אבל אז קיבלנו עדכון - ההפגנה צעדה לכיכר הסינמטק, ושם כל הבלגן. עזבנו הכל וטסנו למרכז העניינים. הכביש היה חסום, ומרחוק זה נראה כמו אלפי מפגינים. ממבט קרוב יותר התברר שהרוב כבר התפזרו, כי בדיוק הגיעו האוטובוסים. אלה שנשארו התגודדו בשולי הכביש וערכו מלחמת צעקות עם המצדדים במלחמה. רחוב שפרינצק בואכה קרליבך הפך לזירת מלחמה. מצד אחד עמדו מתנגדי הקרבות (וגם אנחנו) כשבידיהם דגלים אדומים, ומולם עמדו המצדדים שנשאו דגלי ישראל וקראו לנו בוגדים, ערבים וכו'. הספקנו לראות את אורי אבנרי צועד בגאון ואת דב חנין מתראיין ך-Ynet, אבל זה היה ממש ממש סוף האקשן. הכביש כבר נפתח, ואל צעקות המפגינים הצטרפו צופרי המכוניות. עמישראל במיטבו.

כשהבנו שכבר שום דבר מעניין לא יקרה, קפצנו לספריית הווידיאו, שהפכה לאחרונה לביתנו השני, ולקחנו סרט חמוד - מוכה אהבה - עם אדם סנדלר, אבל ממש לא אופייני. מומלץ לחובבי מוזרויות. ואז הגיע טלפון: תהיה מחר בארבע ב.

הוא: מחר בארבע אחרי הצהריים?

הם: לא. בארבע בבוקר.

הוא: אז היום בלילה.

הם: כן.

הוא: מה אנחנו אמורים לעשות?

הם: לגייס.

הוא: מתי זה ייגמר? להודיע משהו בעבודה?

הם: לא. אתה תספיק להגיע לעבודה.

כן, הוא הלך למילואים. אמנם הוא נמצא פה, קרוב, והסכנה הגדולה ביותר שעורבת לו היא הסנדוויצ'ים הצה"ליים ואולי נמק ביד ימין מרוב שיחות טלפון, אבל עכשיו כבר שתיים בצהריים ועדיין לא רואים שם את הסוף.

בלי ששמנו לב, הגענו כבר ל-1,001 כניסות. אנחנו יודעים שבניגוד לציפיות (שלנו, כן, רק שלנו) לא נכנסנו לפנתיאון הבלוגים הפופולריים שהשפיעו על חיי מיליונים, רכשנו לעצמנו רק כמה קוראים קבועים בודדים (רובם קרובי משפחה וחברים, אנחנו יודעים), וגם לא עוררנו אף שערוריה אינטר-רשתית חסרת תקדים, אבל בכל זאת אלף זה הרבה, וגם הזדמנות לסיכומים.

פתחנו את הבלוג ב-5 באפריל כמין תוספת למדור שכתבנו אז באחד ממקומוני עירנו. חשבנו שהוא ישמש כמאחורי הקלעים של המדור ושהוא נורא יעניין את שלושת קוראינו הנאמנים. מאז כבר נושלנו מהמדור, אבל הבלוג המשיך לתפקד, עם עליות וירידות.

בחודש הראשון כמובן כתבנו הכי הרבה.

הוא: כן, זה היה בתקופה שהשתלטת על הבלוג.

היא: זה בגלל שאני משקיעה.

הוא: כן. ככה את קוראת לזה. משקיעה.

היא: כן. אני כותבת הרבה יותר ממך.

הוא: כי לך יש זמן.

היא: לא. זה בגלל שלי יש סדר עדיפויות הגיוני.

הוא: הגיוני בעינייך. לא הייתי קורא להעדפה לכתוב בבלוג על פני עבודה "סדר עדיפויות נכון".

אחר כך קצת שככה ההתלהבות ונכנסנו לסוג של שגרה, תוך שאנחנו ממשיכים להפיץ את בשורת הבלוג בקרב מכרינו. עסקנו בעניינים שברומו של עולם וסתם בענייננו, ונכנסנו עמוק לעסק. אז גם הבנו שכרגיל אנחנו נסחפים עם ההמון, ושכרגיל אנחנו באיחור, כי לכולם כבר יש בלוגים וכולם כבר קוראים את ולווט (שמאז הפכה לדבורית).

היא: מה אתה עוד רוצה לכתוב?

הוא: יש הפגנה בכיכר.

היא: כן. אבל מה עם חגיגות האלף?

הוא: אה. תכתבי שאנחנו שמחים ומודים לכולם.

היא: שהביאונו עד הלום.

הוא: טוב. בואי נלך להפגנה. שלא יהיו לי פדיחות מחר בעבודה. אני עובד על תדמית השמאלן.

אנחנו יודעים שכולם עסוקים עכשיו בפצצות הניתכות על ראשינו (טוב, לא באופן אישי על ראשינו, אבל אנחנו מזדהים, נו), אבל הרי הרבה יותר מעניין ומשעשע לעסוק בפצצה שניתכה על חזהו של מטראצי. עוד באותו הערב נזרקו לחלל האוויר ניחושים לסיבת הראסיה שהעניק זיזו לאותו מטראצי, כשבראש צועדות קללות עסיסיות הנוגעות לאימו/אחותו/אשתו של הטרוריסט ואחריהן מגיעים רעיונות הקשורים למוצעו. 

אז אם מתחשק לכם קצת אסקפיזם טוב, אנחנו תמיד בעד. כאן תוכלו להציע את שורת המחץ שהביאה למתקפת זידאן ואולי גם לזכות במשרת קופירייטר.

בערוץ 2 חושבים על הכל, רק לא על הפרסומות שהם משדרים. למה הם חושבים שבימים אלו חופשה בטבריה תגרום למישהו לשתות בירה נשר? ושימו לב לשמות הזוכים המאושרים משמאל - ב-10.7 וב-2.7 זכו אותם שלושה אנשים...

כשהתותחים רועמים אנחנו הולכים לברנץ'. ואם כבר ברנץ' אז החלטנו לבדוק אחד כזה שהומלץ עליו כאן, לא בגלל שאנחנו ממש סומכים עליהם, אלא בגלל שמורן אמרה שהם בדרך כלל קולעים. וגם את זה היא בעצמה שמעה ממישהי. אז שמנו פעמינו לבן יהודה, לליפשיץ קיצ'ן. זכרנו שהיה כתוב שבעלי המקום הוא הבן של אורי ליפשיץ. וזהו.

אז בסופו של דבר התאכזבנו. מאוד. באתר הבטיחו ברנץ' דקדנטי במיוחד, עם מנות מיוחדות, לחמים מפנקים ואווירה נכונה. אנחנו מצאנו מקום שמנסה להיות נכון, אבל מפספס. המנות היו מאכזבות, המלצרית היתה מעצבנת, ואנחנו לא רוצים להיות קטנוניים, אבל ממתי מגישים את האוכל לפני השתייה? בשורה תחתונה, ב"מבחן החמאה" הם לא עמדו.

מבחן החמאה? מה זה? טוב ששאלתם. זאת תיאוריה שהיא פיתחה כבר מזמן לבחינת מוצלחות בתי הקפה שבם היא מזמינה ארוחות בוקר. אז ככה - חמאה לא יכולה להיות קשה מדי כך שבלתי אפשרי למרוח אותה, אבל גם אסור לה להיות רכה מדי, שלא לומר נוזלית. בית קפה שיודע את העבודה יודע איך לדאוג שהחמאה תוגש בטמפרטורה הנכונה. אנחנו לא יודעים איך לעשות את זה, אבל לנו אין בית קפה.

ובשורה התחתונה - החמאה בליפשיץ הוגשה בפנכה קטנה במצב צבירה מוצק לחלוטין. קפוא. כזה שלא מאפשר אפילו לגרד ממנה על הסכין. וזה אומר הכל.

רצינו לכתוב פה על הבעייתיות שבהסתמכות על המלצות המתפרסמות בעיתונים ובאתרי האינטרנט, אבל אחד מאיתנו לפחות מתפרנס מהתעשייה הזאת. אז רק נאמר שבפעם הבאה נלך לבראסרי וזהו.

עדכון - כדי שלא תגידו שאנחנו רק מתלוננים, הפננו פניית מחאה לאותו אתר ממליץ (שימו לב להמלצה של היום) וקיבלנו תגובה:

נו, אז?

אמנון אברמביץ', ממש לפני רגע בערוץ 2: החמס נוגח בנו כמו זידאן.

ובכך הפך זידאן באופן רשמי, גם אם מטראצי לא יודע מה זה, לטרוריסט.