הקואופרטיב

הבטחנו ולכן נקיים

זהב לבן ויהלומים לנצח

אלה מכם שמכירים אותנו גם בחיים האמיתיים בטח כבר יודעים, אבל כשירות למי מביניכם שמכירים אותנו רק מכאן (אנחנו יודעים על לפחות שלושה כאלה!!!) אנו שמחים לבשר שחברי הקואופרטיב החליטו למסד את יחסיהם כדת וכדין. זה הזמן שלכם, יוצאי עדות המזרח, להשמיע צהלולים, ושלכם, בני אשכנז, להנהן בסיפוק ולמלמל מזל טוב מאופק.

המאורע (ככה קוראים לזה?) התרחש בלילה שבין אתמול לשלשום, בדיוק ב-12 בלילה, עת נכנס יום הולדת ה-30 שלה לתוקפו. צפינו בנוטינג היל, כמה דביק, ובחצות, כשהתחילה מהדורת החדשות, הוא שלף את הטבעת, כרע ברך וביקש. היא הסכימה. ברור. מתברר שהוא מתכנן את זה כבר יותר מחודש. את הטבעת (כשנצליח לצלם אותה בצורה נורמלית מבטיחים להעלות תמונות) הוא הזמין ממעצבת ששמה דנה בלום (השם נשמע לכם מוכר כי ככה קראו ליב"ז* בטלנובלה (ע"ר)), בחורה מוכשרת. מדובר בזהב לבן  המעוצב בצורת שבעה פרחים עדינים וביניהם יהלומים קטנים. היא, שלא עונדת טבעות באופן כללי, נכנעה לעניין ומקפידה לענוד אותה ואפילו להראות למי שמבקש. עד עכשיו היא גרפה ים של מחמאות.

אתמול הרשינו לעצמנו לצאת ליועזר בר יין. אכלנו שם אוכל טוב, ירדנו על בקבוק יין וקיבלנו צ'ייסרים וקינוח על חשבון הבית. המלצר היה סוג של קומיקאי מהסוג הסיינפלדי. דלינו ממנו פרטים, והתברר שהוא במקור אמריקאי (את זה ידענו לבד), שהוא היה בן שלושים ביוני, שהוא גרוש עם ילד ושקוראים לו שם. שם? היחיד שאנחנו מכירים שקוראים לו שם הוא הבן של שמוליק קראוס וג'וזי כץ! אמרנו לו. זה אני, הוא ענה במבוכה... משם יצאנו, לאחר שהבטחנו לחזור, למישמיש להמשך חגיגות יום ההולדת. הגיעו כמה חברים, שתינו (שוב צ'ייסרים על חשבון הבית), התברכנו וכאלה. היה שמח.

את העניין הרשמי עצמו, אם לא יהיו לחצים כבדים מדי, נערוך ברבנות, בלי חופות ובלי קהל, רק באמת מי שצריך. אחר כך אולי נארגן איזו מסיבה מצומצמת. נראה. עוד לא ברור. באופן כללי לא בא לנו על הפסטיבלים והפקות הענק שנהוג לערוך פה. פחד קהל והתנגדות לטקסים, זה הכל. מבטיחים לעדכן. מה שבטוח, אין מצב שניגרר לזה, למרות שאנחנו מבינים את אלה שכן.

* יעל בר-זוהר - שאותה היא מעריצה באופן הדוק כבר שנים. כן, סוג של סטייה, אתם לא צריכים להגיד לה. זה הגיע לכך שאתמול בלילה היא ביקשה ממנו להשיג את הטלפון של יב"ז כדי להזמין אותה לחתונה... להגנתה ייאמר שזה היה אחרי הרבה אלכוהול.

סוג של סטייה  

היא: מה נכתוב בבלוג לראש השנה?

הוא: הרבה דברים.

היא: כמו מה?

הוא: שהשנה התחילה טוב.

היא: אבל עוד לא עברו 24 שעות.

הוא: אבל היה ערב חג מוצלח.

היא: מה זה אומר?

הוא: שתהיה שנה טובה.

היא: וואלה. טוב, מה עוד?

הוא: שיש לך יומולדת עוד מעט.

היא: וואלה.

הוא: שלושים.

היא: וואלה. טוב, מה יש לך להגיד על השנה שנגמרה?

הוא: שהיה אחלה.

היא: אבל היתה מלחמה...

הוא: אז מה?

היא: אז איך היתה שנה אחלה?

הוא: ישבת במקלט? שמעת קטיושות? גויסת למילואים?

היא: לא ממש.

הוא: אז איך בדיוק הרגשת שהיתה מלחמה?

היא: הלכנו להפגנות.

הוא: טוב, זה בגלל שאת חובבת אקשן. הרי כולם יודעים שהלכת רק כי קיווית שיהיו מכות.

היא: גם. אבל גם בגלל שאני חושבת שמלחמה הזאת היתה דבר מטומטם.

הוא: טוב, גם. אבל בעיקר כי את אוהבת לראות אנריכסטים בפעולה.

היא: אנרכיסטיות.

הוא: נכון.

היא: ערביות.

הוא: טוב, תירגעי.

היא: אז מה נאחל לקוראינו הנאמנים לשנה החדשה?

הוא: לא יודע, תדחפי כמה תמונות.

כחובבי סטיסטיקות כבר יצא לנו לגלוש מדי פעם לאתר של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (או למ"ס בפי החברים) ולחפש שם נתונים משעשעים על תושבי מדינת ישראל.

והנה, לכבוד ראש השנה פרסמה הלמ"ס, כהרגלה, הודעה לעיתונות ובה מבחר נתונים. ומה? מתברר שיש פה פי שניים אשכנזים ממזרחיים. הוא, מזרחי מעורב, שמח לשמוע שהוא במיעוט. היא, מעורבת אשכנזי-מזרחי, הזדעזעה מהעובדה שפשוט לא סופרים אותה בסטיטסטיקה.

הוא: איזה מזל שהגיעו כל הרוסים האלה.

היא: מה, בגלל טיב טעם?

הוא: לא, בגלל שבזכותם יש פה יותר אשכנזים.

היא: מה טוב באשכנזים?

הוא: שום דבר, רק שאני מעדיף להיות מיעוט מדוכא אך מאושר מרוב שולט אך אומלל.

היא: ומה איתי?

הוא: תבחרי צד.

היא: לא יכולה. אם אני מוותרת על הגרמנים לא יהיה לי לאן לברוח, ואם אני מוותרת על המרוקאים לא יהיה לי תירוץ לעצבים שלי.

הרגע דיבר יניב ויצמן, שהוא משהו באגודת ההומואים-לסביות וכו', עם יעל דן בגלי צה"ל על התבטאות הרמטכ"ל בקשר להומואים. לא יודעים מה חלוץ אמר שם, אבל יש משהו מעצבן בקפיצות של ההומואים והלסביות לשמע כל אמירה הקשורה בהם. אין לנו בעיה איתם, וגם לא עם מה שהם עושים בחדרי המיטות שלהם, ואפילו "כמה מחברינו הטובים הם כאלה", אבל די כבר.

ויצמן דיבר בין השאר על היציאה שלו מהארון. הוא סיפר שהוא החליט לעשות זאת חצי שנה לפני השחרור, והתלבט מאוד בגלל תגובות הפקודים שלו (הוא היה מפקד גיבור באחת היחידות שישבו בלבנון). אז לפני עשר שנים אולי עוד היה צורך לצאת מהארון. היום זה כבר ממש לא אישיו, גם לא משהו שאנשים ממש עושים, לפחות לא בסביבה שבה אנו חיים (וכן, אנחנו יודעים שאנחנו חיים בבועה, אבל אין לנו שום עניין לצאת ממנה). אבל למה שאדם ירגיש צורך להכריז בפני פקודיו על העדפותיו המיניות? למה מי שחובב סאדו-מאזו למשל לא מרגיש צורך להצהיר על כך בפני אף אחד? אז נכון, לא מדובר רק בהרגלי מיטה, אלא באורח חיים, אבל בכל זאת, לא מדובר במשהו שאמור לשנות לחיילים בשטח. אז המפקד שלהם מעדיף טוסיקים חמודים וגבריים על פני כוסים פעורים. נו, אז?

לנו יש סברה - ויצמן, כידוע, היה עד לא מזמן בן זוגו של עברי לידר. שניהם היו בארון גם לאחר שלידר כבר התפרסם. כשלידר החליט לצאת מהארון קבל עם ו"7 ימים" (או לילות, או סופשבוע), ויצמן ניצל את ההזדמנות כדי להשוויץ בפני פקודיו - "אני בן זוגו של ההורס הרגיש הזה". נשמע הגיוני, לא?

ועוד משהו ששמענו ברדיו, בתוכנית "המילה האחרונה" עם אברי גלעד וג'קי לוי. הם דיברו שם על כך שקבוצת גברים מתארגנת כדי לקרוא לשאר הגברים להפסיק לפלרטט עם כל מה שזז, ובעיקר להפסיק להגן על חלאות כמו רמון, מופז וכל השאר. וכל זה למה? כי לטענת אותם גברים, הם ובני מינם נמצאים בסכנה, וכדי שיוכלו להמשיך להתהלך בעולם בכבוד כדאי להם להתחיל לשים לב לאן הם שולחים את ידיהם, לשונותיהם וכל שאר איבריהם.

אברי וג'קי פיתחו את העניין, והביעו חשש להכחדות המין הגברי. לטענתם, בקרוב לא יהיה בהם צורך עוד, והם יהפכו למחלבות זרע ותו לא. הנשים ישלטו בעולם והגברים ישומרו במקומות מיוחדים וישמשו רק לרבייה. אברי וג'קי, במודעות עצמית גבוהה, העירו שהם עצמם בטח לא יהיו ראויים אפילו לזה וימצאו אצמם בבנק העור או משהו כזה. אברי העיר שעורו של ג'קי יהיה ראוי רק לשימושן של נשים גרוזיניות. ג'קי נעלב. גם הגרוזיניות.

את הסרט הזה, "אביבה אהובתי", שקטף שישה אוסקרים מקומיים, ראינו רק לפני שבוע, ולא כי תכננו. הוא נשלח למשימה עיתונאית הקשורה בפינתו החדשה (כל יום ראשון, תשע בבוקר, שידור חוזר בשתיים בלילה+-). היא כרגיל זלזלה בסרטים האלה שכולם מדברים עליהם, בעיקר באלה הישראלים. מה כבר יכול לצאת מהאיש שהביא לנו את לילסדה והכוכבים של שלומי? מסרט שצולם בטבריה? ועוד פעם לראות את איתי תורג'מן ואת דנה איבגי, שהם שניהם באמת אחלה, אבל הפכו כאן לסוג של איבגי הצעירים? שלא לדבר על אבוהב, שהיא כנראה באמת סוג של פרחה.

אז הלכנו כי נשלחנו, ומה נאמר - נהנינו מכל רגע. מן סוג של דרמה-קומית נוגעת ללב שלא צריך לנתח יותר מדי, אלא פשוט ליהנות מכל רגע. אין פה יותר מדי פילוסופיות, ויש פה הרבה זהירות מכניסה למקומות מסוכנים כמו פמיניזם, מעמד האישה וכאלה. זה פשוט סרט שכיף לראות, ועדיין לא יוצאים ממנו בהרגשה של "שוב סרט ישראלי על צבא/עיירת פיתוח שרק לועס את מה שכבר נאמר".

ואם כבר אנחנו בענייני האוסקר, כמה הערות נוספות:

* "ימים קפואים", שלא לקחת אף פרס, הוא סרט גאוני.

** דרור שאול יישאר מבחינתנו תמיד זה שעשה את "מבצע סבתא" הקורע.

*** הסרט הזה של אוחובסקי ופוקס שכל כך פמפמו לנו, לא זכה בכלום? הוא היה מועמד בכל?

כאילו לא היתה כאן מעולם נינט הילדה הטובה המאמי ששירתה שצבא והכינה פינת זיכרון לאסטרונאוט ההוא הגיבור, הנה קם לו ג'קו אייזנברג, קורא למדינה זונה ומוצצת, ועוד מעז לא להתחרט על זה שלא שירת בצבא, כי ממש לא בא לו להחזיק נשק, לסרב להשתתף בפסטיגל, לא לחלום על הנחיה בערוץ הילדים, ולהצהיר שלא הצביע כי לא בא לו להזיז את התחת הקטן שלו. הפלת אותנו, ג'קו. תעשה לנו ילד, כי לנו אין חשק.

ואז בא בן כספית, שפעם היה מאמי טלוויזיוני והיום מתגלה עם כל מאמר שהוא כותב כלאומן מסריח, ומכריז שהוא מצטרף לפיני בדש ומחרים את ג'קו שלנו. וואו, נפלנו.

לי פורטיס לקחה יוזמה וכתבה מכתב זועם לאדון כספית (אדון כספית, זה מצחיק, לא?). חותמים על כל מילה שלה. וולווט מנסחת את הדברים בצורה מעניינת, אם כי לא מספיק חדה לטעמנו.

אבל הפרט הכי מעניין שדלינו מכל הפרשה - ג'קו לא שולל זוגיות (מקצועית ורומנטית) בינו לבין מאיה רוטמן!!!!1 אם זה קורה, זה יהיה שיא בפולחן כוכב נולד, ואולי נוכל להפסיק לשבת בבתי קפה בציפייה ליודה ונינט.*

* חברה ושכנה שפגשנו לפני כמה ימים בסופר השכונתי דיווחה שראתה את נינט יושבת בקפה הלל באבן גבירול-ארלוזורוב. ביקשנו פרטים, והיא רק סיפרה שהמאמי הגיעה נטולת יודה, אבל עם גדי אלימלך הסטייליסט הצמוד, ושהפוני לא מסתדר לה ומתגלגל לכל הכיוונים. היתה שואלת כל בחורה, מיד היתה מקבלת אזהרות חמורות שפוני אף פעם לא מסתדר, גם אם יש לך שיער מקלות, ושזה אומר פֶנים על כל צעד ושעל.

בשבוע האחרון נחתו על מפתן ביתנו (טוב, רק אחד ממש במפתן, השני בתיבת הדואר) שני קטלוגים של חברות שדואגות להביא את עצמן ממש עד אליך. זה נחמד, הדבר הזה, בעיקר לאור העובדה שהיא חובבת קטלוגים מכורה, שיכולה לדפדף בהם עד אין קץ, לחפש פרטים חדשים כמו בציורים האלה שיש בהם מלא פרטים קטנים, להחליט לקנות משהו ובדרך כלל לא לממש, לקרוא את האותיות הקטנות שבכלל לא נועדו לקריאה, למשש את הדפים, לבהות בדמויות, בפריטים. הקטלוגים האלה נאספים אצלנו בבית כמו מגזינים, כמעט כמו ספרים.

הראשון מבין הקטלוגים העונתיים הוא הקטלוג השנתי של איקאה, זה שמאז הגעת הרשת לארץ ב-1999 נוחת בתיבות הדואר שלנו בכל ספטמבר. אם לא קיבלתם אתם כנראה פריפריאלים במיוחד. כרגיל, אין שום דבר חדש. משפחות שוודיות מדגמנות אושר במטבחים ובסלונים מעוצבים. התגיות הצהובות חדש! לא ממש מחדשות. עוד ספה שנראית כמו כל האחרות, ומדף שלא ברור מה החידוש בו.     

איקאה היא רשת המתמחה בלמכור אותם המוצרים כל הזמן. היא מצליחה לעשות זאת כי היא מוכרת סוג של פנטזיה - עיצוב זול שייראה טוב גם בדירתך השכורה. בחנות שלה, או נכון יותר בקומפלקס, מסתובבים כמו בסופר, עם עגלה ורשימות, וכמו בסופר תמיד מעמיסים הרבה יותר מהמתוכנן. לפי הפרסומים איקאה הורידה את המחירים ב-2%. לא בדקנו. ביולי 2007 אמורה להיפתח החנות החדשה בראשל"צ, כך שכדאי לצפות למתקפת פרסום נוספת השנה.

בלוגרים רבים תיארו את חוויית איקאה: חנן כהן הרגיש מגויס, גע"ס ערכה ממש לא מזמן תחרות איקאה בלוז, זו ש צילמה הצעות הגשה, לנוני איקאה מזכירה דווקא זיונים, ויוסי רז נזכר באיקאה בטראומת הזיקוקים. אנחנו מגיעים לשם כל שנה כמעט, או לפחות עם כל מעבר דירה (שזה יוצא בערך אותו דבר). את הפריטים שתכננו לקנות כמובן שאף פעם אין במלאי, אז אנחנו יוצאים עם כל מיני פותחנים וכפות שאנחנו לא צריכים.

הקטלוג השני, שהושלך בנונשלט על מפתן דלתנו, הוא הקטלוג של פוקס. הקטלוג הראשון של החברה מזה שנים בלי יעל בר זוהר. יודה לוי נשאר. בלי נינט. הקטלוג הוא בעצם שלושה - פוקס הרגיל, פוקס קידס ופוקס בייבי. את השניים האחרונים העפנו לאחר דפדוף קצר. בראשון עיינו פעמים בודדות, ותהינו בעיקר היכן הוא צולם ומי הם הדוגמנים והדוגמניות משורבבי השפתיים שמלווים את יודה ואת המחליפה של יב"ז. אין לנו הרבה מה להגיד על פוקס. לא היינו בחנויות שלהם כבר הרבה זמן, לא רכשנו ולו פריט אחד שלהם מזה שנים. סוג של התנגדות ללכת עם העדר, שהרשת המקומית לא מצליחה לפרוץ (ושרשתות אחרות, לא מקומיות דווקא, כן מצליחות).

הקטלוגים האלה הם שיטת שיווק מבריקה - אתם כבר מכירים את החברה, את המוצר, אנחנו רק באים להזכיר לכם שכדאי לכם להגיע גם השנה/העונה. אבל אותנו מעניינים דברים אחרים - למה אין קרדיטים? מי צילם? מי הצטלם? מי סטיילסט? מי עיצב שיער? מי איפר? מי הפיק? כאלה פרטים מעניינים אותנו במיוחד. זה הדבר הראשון שאנחנו קוראים בעיתון, בשביל זה אנחנו צופים בתוכניות טלוויזיה עד סופן ונשארים לשבת אחרונים באולם הקולנוע. סוג של תחביב. אם תרצו, אובססיה.

זה יהלי, האחיין החדש (והראשון) שלה. כן, אתם יכולים לקרוא לנו דודים!

הוא נולד לפני שלושה ימים במשקל 2.700 בלידה קלה במיוחד, או כמו שאמרה האם המאושרת שלוש שעות לאחר הלידה - "אני מוכנה לעשות את עוד פעם כבר עכשיו". תודו שזה מעודד.

הוא יצא קצת סיני, ממש כמו סורי, מה שהופך אותו לחמוד פי אלף. עוד לא ברור למי הוא דומה, אבל כולם מאוד מאושרים. ברור שהוא הפך מיד לוולפייפר שלה.

ניגשנו מיד לוודא את משמעות השם - מתברר שיהל זה אור (משורש הלל), מה שהופך את יהלי לאוֹרי (במילרע). מקסים.