אני רמזור אדום יותר מכל אוהב, כי אז יש את הזמן להסתכל על העצים. |
| 6/2008
וּמוֹרָה לֹא-יַעֲלֶה עַל-רֹאשׁוֹ
בשנתיים האחרונות הסתובבתי עם שיער ארוך על ראשי, בהתחלה מסורק ומטופח ואח"כ פחות, הרבה פחות. כפי שניתן להבין, לא היו הרבה עם שיער ארוך כפי שהיה לי, הייתי מיוחד. היה לי חשוב הייחוד הזה, לכן היה לי שיער ארוך. הרגשתי צורך להתבלט, זה משהו כזה של חטיבה. הרצון לאינדיבידואליזם. שיערי ארך ועבר הזמן ואט-אט הרגשתי בו שולט בי. גם כשרציתי להסתפר, לא יכלתי לעמוד בפניו, הפחד מהשינוי. הייתי קשור יותר מדי לשיער והשיער היה קשור יותר מדי אל עצמו. הרגשתי שאין בי את הכוח להסתפר, שאני יותר מדי דורש את הייחוד הזה. לקח לי הרבה זמן וקושי רב, אבל בסופו של דבר, הסתפרתי. לפני כמה ימים, לכבוד ה-20. זה היה קשה. זאת הייתה מלחמה, הרגשתי שהשיער הוא חלק מהזהות שלי, אך נפטרתי ממנו, אסור להיקשר אל דברים סתם.
בחטיבה עברתי תהליך, מרצון לייחוד שמתבטא לפעמים במלחמה חסרת תועלת במוסכמות, אל הבנה שזה לא מה שייתן לי את האושר. בשביל רבים גזירת שיערות ראשי היה משהו של מה בכך, נכון מפתיע, נכון כאילו חלק מ"גיא מגן" נקרע, אבל לא יותר מזה. בשבילי, זאת הייתה הוכחה להתבגרות. אני פחות רוצה זהות, יותר רוצה את הכלל. זאת הייתה התקדמות. זאת הייתה התנתקות משליטה של הרכוש שלך.
הכותרת נאמרה על ידי מלאך לאמו של שמשון, שחי חיי נזירות. אני שגיתי וחשבתי עצמי לשמשון, שמקור כוחי בשיערי. אך לא שיער וייחוד הם מה שאני ואם הם מה שאני - איני רוצה להיות אני. לא ארצה להיות ישות שנקבעת על פי פרמטרים טיפשיים כאלה. אומרים שעכשיו אני סתם כמו כולם, אף פעם לא הבנתי מה רע בכך.
שמשון אולי גיבור, אך אני אדם פשוט מהשורה,
וסוף סוף אני מתנהג כך,
וכהרגלי, מאושר.
גיא שלמד את הלקח.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
