האהבה והאמונה מנצחות בחיים

כל-כך חשוך שיש תחושה שהיום והלילה נאבקים בעירבוביה מוחלטת,

במלחמה אינסופית;

השמש נאנקת מאחורי ענני השְחוֹר, והודפת בקרניהָ את שבִיבי החושך.

האוויר מקפיא ומסווג את החיים ביקום, מי לחיים ומי לַפָּחוֹת,

תוך הפרעה מתמדת, בבינה יתירה, של הבמאי הגדול;

העצים הירוקים ומי שכבר אינם, נידמים לשלדים יותר מתמיד.

 וכשהאפילה שַלֶטֶת, אף ביתר עוז, למלחמה בלתי נמנעת.

בנו,

המאירים;

השחור בולט כאור במשעול מואר, ומשרה את אווירת הבלתי-נמנע.

קיפאון שׂורר על הררי קדם,

ואין יצור המתכחש למציאות הפֶּתע.

צלילים מתגברים,

אורות מעומעמים,

פסיכודליות מטורפת השתלטה על היקום.

אנקות יגון עולות ממקומות גבוהים,

ומנמוכים;

החיים הינם, והמתים עוד ישנם,

והתחושה המתלווה אינה של בלבול,

או של חוסר ידע,

אלא של הברור מכל-

החורף הגיע.

אז פתאום,

באמצע;

 שמים לב,

איך ההתחלה, האמצע והסוף,

הם מנגינה אחת מופלאה.

שירי לי, אמא אדמה,

נגני לי;

חש אותך יותר מתמיד עכשיו,

כשאת סופגת את הכל ברכות ומתענגת לראות את הבריאה מתחדשת.

כאן, עכשיו, באמצע כל הבלבול,

מסתכל עלייך-

מביט בך.

רואה איך פתאום האור מגיח כשור זועם,

פתאום מרגיש, מבין עד הסוף,

שמלחמת האור בחושך היא כאן ועכשיו,

תמידית;

לומד ממך,

איך להבין עד הסוף;

עם קצת רצון טוב- כולנו ננצח.