האהבה והאמונה מנצחות בחיים

בעזרתו

ועכשיו שנגמר לי מנוי הפרו הזמני, אני מרגיש שאין לי כל טעם בחיים האלו, ושאני רוצה לסגור את הבלוג, כי זה סתם מעפן ככה. ושרע לי.

או שלא.

איפכא מסתברא - אני הכי אוהב דברים פשוטים.

ועכשיו כשנותרתי מיותם מבגרויות שונות ומשונות, נגולה אבן מעל ליבי. אולם עוד נותרת ועומדת לה איתנה הבגרות בביולוגיה. לא אלאה אתכם בפרטים מה הולך ומה נהיה, כי לא מעניין אתכם (וגם אותי יש לציין) איך אני מרגיש מבחינת הבגרויות עד כה ואיך אני מכין את עצמי נפשית ללמוד 4 ספרים עבי כרס בביולוגיה. הלא הבלוג לא יועד למטרות אלו ולמעוניינים בדבר ניתן להיכנס לפורומים שונים ולאתרי משרד הדכדוך הרבים, על מנת לקבל מידע זה.

לאחר הקדמה קצרה וחשובה זו - ניגש בחיל ורעדה לפוסט.

אכן, אדם עובר בחייו מסכתות חיים שונות ואירועים רבים המשפיעים עליו. רבים נוטים לחשוב שמה שהיה- היה, ומה שיהיה- יהיה. רוב הפילוסופים הוותיקים נטו לחשוב ככה ואף חיו את חייהם בהתאם לכך. אך מבט חודרני ומקיף, מראה, שמה שהיה בעבר משפיע על האדם הרבה יותר ממה שהוא חושב שזה משפיע עליו.

אני חושב ש-12 שנות הלימוד שלי היו מורכבות. ברור, כל אחד יאמר את זה. אבל אני חושב שבמידה מסוימת ההווי של השנים הכ"כ מיוחדות האלו עיצב בי אהבה ונטייה משמחת יותר, כאשר אני משתחרר ממחויבות מסוימת. כן, סיימתי ללמוד ("אבל הבית ספר של החיים התחיל", כן, תודה אבא) וזה מרגיש הרבה יותר מלפני שנה ושנתיים. היום למשל, לפני הבגרות באזרחות, הצטלמנו כל החבר'ה לתמונות-סיום-סיכום שכאלה, ורבים מנערי בית הספר המתבגרים הביטו אלינו בהערכה ובהערצה. התסכלתי בהם בוהים בנו וחשבתי לעצמי 'בחיית ראבראבק, יש להם עוד כמה שנים טובות להרגיש את מה שאני מרגיש עכשיו'. ובאיזשהו אופן הודיתי למי שאמר והיה העולם (דרווין אמר שבאנו מהקופים- אז לשיטתו הודיתי לאבאל'ה וסבאל'ה האורנג-אוטנג שלי) שעזר לי להגיע לאיפה שאני עכשיו. טוב לי. הכי טוב שבעולם. והכי טוב שהכי טוב.

אבל אני לא חושב שבלוג (לפחות הבלוג שלי) נועד לספר על עצמי במובן של הבעת רגשות ותחושות בלי מוסר השכל או איך-שלא-תקראו-את-זה ולכן נקודה אחת שכדאי לשים לב אליה.

אמרו חכמינו זכרונם לברכה "We Dont Need No Education" (ולמתעניינים הרבים אני ממליץ לקרוא את כל שאר חלקי הפואמה.) אני חושב שהם צדקו במובן מסוים. אני מרגיש שאצלי בכל אופן, התיכון היה כ"בית-חרושת-לבגרויות" ותו לא.

לא בגלל שהיו לי מחלוקות רבות ומגוונות עם מנהיגי ומדינאי בית הספר, אלא ואולי בעיקר, בגלל העובדה שאני חושב שהיום קשה לקבל משהו באמת חזק מכל המערכת הזאת שנקראת "משרד החינוך". כי אני חושב שחוץ מלחנך את עצמם הם לא מחנכים אף אחד. הרבה לא יסכימו איתי (ובעיקר שני ההורים האהובים שלי העוסקים במקצוע ההוראה) אבל אני חושב שגיל בית הספר היסודי זה ה דבר. הנה אני היום, מסתכל אחורה ואני חושב שהתקופה-הכי-תקופה-שבחיים הייתה ביסודי. בלי בגרויות, בלי מתכונות, בלי ויכוחים מטופשים על מגנים, בלי פתפותי ביצים על איך-המורה-הזה-ידפוק-אותי-בסוף-שנה, ובלי יותר מדיי הטרדות שכל כאלו ואחרות. כולם תמימים, כולם שמחים, כולם באים לבית ספר כל יום בלי תואנות שווא, המורים מפסוטים, המורות מסריחות מהבל פה של יתר-נס-קפה, המנהל מתעסק יותר עם המזכירה מאשר עם האתיופי שהיכה את הרוסי,הספרנית צועקת עלינו לדבר בלחש, וכולם שמחים ומאושרים. הכי טוב, הכי נחמד, באים להעביר את הזמן בכיף ובהנאה תוך שילוב של מקצועות חשובים כמו חינוך גופני... ממש נפלא. ובכלל כשאני חושב על זה עכשיו, אז יש מצב שהתיכון יותר מפברק את התחושות של האנשים מאשר דבר אחר. אז גם מי שנשאר לו עוד כמה שנים טובות בשביל להשיג תעודת פגרות, שלא ידאג. יהיה בסדר. זה תמיד ככה.

שתי מחשבות שהטרידו את מוחי המלא ב" להיות-אזרחים-בישראל" בשבוע האחרון:

*עוגת שוקולד- משוקולד. עוגת תמרים- מתמרים. עוגת שיש?!

**שמן חמניות- מחמניות. שמן זיתים- מזיתים. שמן תינוקות?!

אולי בגלל שהם כל-כך הטרידו אותי, הייתי בטוח ש"הזכות לפרטיות" היא הזכות לחרבן בלי שאף אחד יפריע לך.

כולם מרגישים ויודעים שבקיץ הקרוב תהיה מלחמה עם הקוף מאירן (הוא אולי באמת מהווה הוכחה שבאנו מהקוף. דרווין התותח הזה...).

אבל גם אתם וגם אני מסכימים על עובדה אחת חשובה: תילחמו כמה שאתם רוצים, רק תשאירו לנו את ניצנים. גאידמלה רולז!!!

דבר אחרון ודיי: גם אתם שמתם לב שקוקה קולה נהיו "המועצה-לארץ-ישראל-מחייכת-ושמחה" עם כל המגנטים שהם מחלקים לנו עם כל מיני כרזות כמו "להאמין שניתן לממש כל חלום....לדעת שאנחנו יכולים לשנות את המציאות...". כאילו כזה וואט דה פאק שלכם?! כאילו דה שאתם רק מייצרים קולה טעימה ומגניבה?! אז כאילו כזה תירגעו כזה!

אני בתור חובב קולה מושבע, שחושב שחייבים לייצר אינפוזיית-קוקה-קולה, לא מסכים עם המסע פרסום בשקל הזה. הרי כולם יודעים שקוקה קולה זה הכי טעים והכי חזק שיש, אז גם אם לא תשכנעו אותנו שהחיים יפים ושמחים אנחנו נמשיך לשתות את הקולה שלכם.

אז בשאיפה מתמדת (של נרגילה בטעם מלון מול חוף הים) לחיים שמחים ומאושרים ונטולי מודאגי-בית-ספר, ללא כל בגרויות שונות ומשונות וללא מגנטים מלאים בהרמוניה, שיהיה לכולנו קיץ שמח. וחם. ונעים. ומגניב.

עבדכם הנאמן.

ועכשיו סתם בשביל הקטשיות:

ו - לא,

זה לא מגוגל.