האהבה והאמונה מנצחות בחיים

אין עוד מלבדו

אני מרגיש שאסור לי להשאיר בתוכי את החלקים המתפרצים בעוז החוצה.

יש מקומות שבהם אני כבר לא יכול להישאר אדיש.

הנפש חזקה יותר. היא לא נותנת לי. מה אעשה?...

הסיפור הבא הוא לכבוד התחרות הנפלאה הזו כאן.

הרבה זמן שהוא מנסה להתמלאות, לגלות, לחוות, לחיות. מנסה ומנסה- אבל קשה לו. ואז תמיד כשניראה לו שזהו, הוא הצליח, באים ואומרים שלא. וגם אם לא אומרים הוא עדיין מרגיש. הוא לא יכול לרמות אף אחד. הוא יודע את זה. אבל אין מה לעשות, הוא יודע, כל עוד הוא יתעלם הסכנה לא תיעלם, ובכל זאת הוא ינסה כי הוא כזה ואל-תבואו-לשנות-אותו-עכשיו.

אז תמיד הוא חוזר בשעה הזאת בערך,ופוגש באלכס המנקה רחובות יוצא עם הפח שלו לרחוב ומתחיל לנקות במרץ, נותן לו חיוך כזה ענק ומחוסר שיניים, ואומר בעברית עילגת:" שובפעם באת להגית לי בוקרטוב?!" וממשיך לאסוף את השברי זכוכית של האלו ששתו פה אתמול. אף פעם הוא לא הבין מאיפה יש לו כוח ככה לקום כזה מוקדם? פעם הירהר והגיע למסקנה שאפילו אלוהים מתעורר אחרי אלכס. אבל, נו טוב, למי אכפת.

אז כמה זמן הוא כבר יכול ללכת לאותם מקומות ולראות את אותם דברים, וכולם כבר ניראים לו אותו דבר, רק עם תחפושת אחרת. פעם הוא אפילו שמע שתי תחפושות מדברות ביניהם בשפה מוזרה כזו שאף אחד לא הבין, והוא החליט שהם חולים במחלת ה"תחפשת" והם מדברים "תחפשית". אבל הוא לא סיפר על זה לאף אחד, כי בטוח יצחקו עליו או שבטוח כולם לא יבינו ממתי הוא מבין בשפות, ובכלל, למי אכפת.

המקום הקבוע אליו הוא הולך, תמיד נפתח באותה שעה, אבל אף פעם לא נסגר באותה שעה. מנהל המקום, אדם שמן עם חור ענק, אמר פעם, שהוא "לא יכול להגיד לאנשים ללכת כי זה לא יפה". אבל הוא לא מאמין לו. הוא סתם שמן שרוצה לעשות עוד כסף על אחרים. ובכלל אף אחד לא היה מגיע למקום של בן אדם כזה אילמלא היו שם הצעות מפתות של תחפושות. אבל הוא יודע שזה לא יפה לדבר ככה אז הוא לא קורא לו שמן ליד אחרים. וגם כי לא אכפת לאנשים מהשמן הזה.

הוא מבין שהוא נמצא באותו מקום כל הזמן, או שמקסימום הוא עשה סיבוב ענק סביב הזנב של עצמו, אבל זה לא מפריע לו. כי ממילא אף אחד לא יודע את זה. וגם טוב לו שם במקום הזה, או שבמקרה הכי גרוע בוא נאמר שזה לא כזה רע. אז הוא שמה, ובאסה לו. כי אף אחד לא שמה.

ערב אחד היה כל כך נורא. כל התחפושות שמו תחפושת נוספת על התחפושת שכבר ממילא יש להם, והיה נורא צפוף ורועש ועצוב. אז הוא החליט לחזור.

כשחזר, אלכס כרגיל יצא לקראתו, עם המשפט הרגיל שלו. וזה עיצבן אותו. כי היה לו ערב חרא, אז מה הזקן הזה בא לבלבל את השכל. הוא החליט לבעוט לו בפח השחור הגדול שלו וזהו. אחת ולתמיד. שיילמד לא לחייך אליו.

אז כשהתקרב אל הפח וכבר הושיט את הרגל לבעוט, אלכס הזיל דמעה, אבל הוא לא שם לב, ובעט בעיטה שלא הייתה מביישת את אלוף העולם בבעיטות בפחים. הפח נפל וכולו התפזר. אבל היה משהו מוזר. בכל הרחוב היו המון צבעים יפים ובוהקים פתאום. בצבע זהב מבהיק. הוא התקרב קצת, הביט, ומיד נסוג לאחור.

"לא! אל תיקח לי אותם!" צעק אלכס ובא בריצה מאחוריו. הוא בכלל לא התכוון לזה. אבל אלכס כבר בכה את הבכי חסר השיניים שלו. הוא הרגיע אותו ואמר שסתם היה לו ערב חרא, וביקש לדעת מה זה כל הדברים האלו שהתפזרו.

"זה פח יופי. אני אוסף את כל היופי שנמצא ברחוב הזה מהבוקר הקודם עד הבוקר הזה.כבר שנים. כל הדברים היפים שקורים פה. את היופי שנמצא כאן. אל תיקח לי אותם, בבקשה." הוא שאל אותו למה הוא אוסף אותם. "כי אין לי משלי, אני צריך לקחת מאחרים." הוא ביקש לדעת למה. "זה הכל התחיל כשהייתי גדול, בערך כמוך. ואז עבדתי אצל האיש השמן שהיה לו הלב הכי גדול בעולם. ואני רק ראיתי אותו שמן. והייתי הולך כמוך פה בשביל, והיה מימולי מנקה רחובות אמיתי. כזה שניקה את הזבל של האנשים והוא היה מחייך אליי ואומר לי "שובפעם באת להגיד לי בוקרטוב?!" ואני בכלל לא הבנתי מה הוא רוצה ממני הזקן הזה. עד שיום אחד הוא מת. ובפח שלו מצאתי את הפח הזה שאני משתמש בו היום...