האהבה והאמונה מנצחות בחיים

אין עוד מלבדו

סבתא שלי נפטרה השבוע.

ביום הכי חם שהיה השבוע, תְּחַשְׁבוּ לבד את היום.

אז אבא שלי נסע מהצפון עד למרכז כדי ללוות את אמא שלו לדרכה האחרונה.

הלוויה היתה בשתים וחצי בצהריים בבית-עלמין ירקון שזה במרכז המרכזי של הארץ.

היה חם ומתיש. לא יודע מה זרם יותר, המים או הדמעות. לא שמתי לב. מה שבטוח זה שהיו הרבה מים, והיו הרבה דמעות.

היה מהיר וקולע כי להוא מהחבר'ה קדישא בטח היה גם חם ומתיש והיו לו איזה 9-10 לוויות עוד לעשות. משהו כזה.

פעם ראשונה שממש הסתכלתי על הקבורה. אפילו גם אני השתתפתי במלאכת הכיסוי של הקבר. ההוא מהחבר'ה קדישא אמר שזה חשוב ושזה מצווה אז אמרתי לעצמי שאני אקשיב לו. אחרי הכל יש לו זקן וכיפה שחורה אז הוא יודע על מה הוא מדבר.

סבתא שלי נקברה ליד הקבר של סבא שלי. ואפילו דודה שלי טרחה לצרוח ולומר שזה מה שהיא רצתה אחרי שסבא מת, להיות לידו. אז הנה בבקשה עכשיו הם ביחד. איזו התחשבות.

אז התקפלנו בזריזות מזירת בית העלמין לבית של סבתא כדי לשתות ולטעום איזה משהו. כי ככה צריך. ואסור לעשות סעודה סעודה כי זה חג ואסור להראות סימני אבלות. אז צריך להיות אדישים ושמחים כי זה חג. ואפילו ההוא מהחבר'ה קדישא הסביר לכולם שאסור להתאבל, וצריך לחכות עם הדמעות והצער כמה ימים. כי זה חג. ובחג אסור להיות עצובים ומותר להתקלח ולהחליף בגדים. אולי קצת להיות בכובד ראש, אבל לא עצובים. ככה הוא אמר.

אז אבא שלי נסע בחזרה לצפון, לבית. הלך לראות את אמא שלו נקברת, וחזר הביתה. בלי יותר מדיי עניינים עצובים מדיי. כי זה חג. חג הפסח. חג המצות. חג החירות. חג האביב. חג החופש.

ועכשיו הוא יושב בבית ולא בוכה. אולי עצוב מבפנים. רואים קצת מבחוץ את מה שקורה בפנים.

ואני יושב ותוהה, חושב ובוהה, על מה שהיה ועל מה שיהיה.

ובמוצאי שבת זה המימונה, שזה חג של מרוקאים ושל אנשים שאוהבים חמץ וחפלות. ואצלנו תמיד יש חפלות. אבל השנה לא. כי במוצאי שבת אבא שלי נוסע בחזרה למרכז לשבת שבעה. במקום חפלה- שבעה. לא בדיוק חילוף אותיות או נסתרות גיאומטריות. פשוט. במקום לחגוג מימונה, לשבת שבעה. כי ממוצאי שבת זה יהיה מותר. כי החג יצא. ועכשיו מותר לבכות ולהתאבל ולהיות עצובים ולהתאונן. זה ידוע. זה ההלכה. ככה צריך לעשות, וגם ככה ההוא מהחבר'ה קדישא אמר.

שיהיה לכם חג שמח ומועדים לשמחה. לא יודע מה ההבדל, העיקר שמחה.