האהבה והאמונה מנצחות בחיים

בס"ד

שלום עליכם, עליכם השלום.

הסיפור הבא הוא לכבוד התחרות הנפלאה כתיבה נוצרת .

קריאה מענגת.

אילו ציפורים היו דוברות כבני אדם...אלו סיפורים היו ודאי לציפורים...

....אך הציפורים נאמנות לשתיקתן ועם בוא הסתיו הן ממריאות במחי כנף והסודות איתן".

החיוך הקבוע, בפרצוף הקבוע, עם הבגדים הכמעט קבועים, במקומות הכי קבועים שיש.

השקר הקבוע, עם ההבעה הקבועה, בזמנים הכמעט קבועים, ברגעים הכי קובעים שיש.

ככה הוא חי ורק אני יודע את זה, אחרי הכל אני איתו בזמנים הקשים ואין סיכוי שאני אתעלם מהכל במחי כנף.

אין מה לעשות, זה הג'וב שלי, ולא אני בחרתי אותו. החבר'ה שלו מהעבודה חשבו שככה הוא לפחות לא ירגיש לבד, אם יהיה לו מישהו שמדיי פעם יזרוק איזה הערה טובה ויגרום לו לחייך.

אז אני כאן קבוע, ואפילו מתנהג כמו שצריך, עובדה שהוא אפילו לא שם אותי בכלוב. ואת הלשלשת שלי אני מורח על העציצים של השכנים מלמטה, ככה שהכל בסדר בינינו.

לפחות עכשיו.

כל ערב יש מסיבה. כלומר, הרבה רעש הרבה צבעים והרבה צבועים, הרבה שתיה והרבה שטויות, הרבה חיוכים והרבה חיקויים (בעיקר שלי), והוא עומד באמצע, מבסוט מהכל, ורק אני צריך להתחנן לרגע שבו יילכו כדי שאוכל להתחפר לי קצת בנוצות וללכת לישון. אחרי הכל אני זה שמשכים אותו בבוקר.

תמיד אחרי לילה כזה הוא מתקשה להירדם ומבקש לשים עליי את הראש, הוא אומר שזה נוח לו וגורם לחשוב על דברים טובים. אני מסכים, וככה בבוקר הוא גם מתעורר בקלות. לפני שהוא יוצא הוא דואג לי טוב טוב ומבקש שאני אשמור על הבית עד שהוא יחזור. אני מסכים, וככה כשהוא חוזר יותר קל לי לנגב לו את הדמעות. אחרי הכל נוצות שזה דבר שסופג מצוין, וזה גם מחזק את השורשים, אז אני מטפל בו טוב. למען האמת, אם החבר'ה שלו היו יודעים שבמקום שהוא יטפל בי אני מטפל בו, בטוח הם היו קונים אותו בשבילי ולא אותי בשבילו. אבל מה לעשות, אין לי הרבה מה לעשות חוץ מלעשות את מה שאני יודע הכי טוב. למרות שבתור מנהל חברה עולמית הוא אמור לדעת מה לעשות במצבים קשים, אני זה שמטפל בו כשיש קריסת מערכות רגשית. כי לזה אין שום תוכנה שתעזור.

בשבוע הבא הוא אמור לטוס לחוצלארץ לתמיד. ולא לחזור יותר. הוא סיפר לי ככה בלי שאף אחד ישמע, שהוא רוצה לחיות חיים אמיתיים בלי כל השקרים והסודות של כולם, ובלי הסוריאליזם הנוראי של הרגשות של כולם, להיות נקי ורגוע, בלי זיופים וקנאויות, ובלי שאף אחד יהיה לו על הראש.בטוח שהוא לא התכוון אליי. אני תמיד נמצא לו על הכתף. לא על הראש.

אני שמח בשבילו שהוא רוצה לחיות באמת, סופסוף כמוני, כמו החברים הטובים שלי מפעם. עם עיניים פקוחות ואמיתיות.

הדירה ריקה כבר, רק הדברים שלי נותרו על השידה בסלון כי אחרי הכל אני נשאר כאן.

אבל פתאום מתחילים להיכנס אחד אחרי השני כל החברים שלו, עם הפנים למטה, ועם דמעות זולגות על הלחי. אני מעופף מעליהם כדי לשמוע  מה קרה שהם ככה נכנסים לדירה, ועוד מעט הוא יגיע והוא בכלל רצה לברוח מכולכם אז מה אתם עושים פה. ואז אני שומע את אחד מהם אומר שלא הייתה להם ברירה, שהם לא היו מוכנים להמשיך לבד, שהוא לא השאיר להם ברירה, ושהם אמרו לו לחשוב פעם שניה לפני שהוא עוזב, אבל הוא לא הקשיב להם, הוא הקשיב רק לי. והם לא הבינו למה. ואני, אני הייתי מת לפתוח את הפה ולספר להם, אבל כבר הגיע הסתיו. ואני המראתי במחי כנף, והסודות איתי.