האהבה והאמונה מנצחות בחיים

בעזרתו

ואחרי הפסקה ארוכה, מין אתנחתא שכזו, אחרי שלקחתי נשימה ארוכה וממלאת, אני כאן בשביל לומר את מה שיש ובכדי לספר לכם באופן שונה הפעם - מה שהיה, מה שקורה ומה שיהיה.

הנתונים מגיעים מיצירות אומנותיות שונות שמילאו בדרך זו או אחרת את חיי היומיום שלי בתקופה האחרונה, ולכם רק נשאר לפתוח את הדמיון, המחשבה והיצירה ולקחת לעצמכם מה שתרגישו לנכון. אם זה לעצמכם-אישיותכם-פנימיותכם, ואם זה סתם ל"וואלה" מצידכם. בהצלחה.

לאן הולכים פתאום כולם, הכל נסוג ונעלם, רק המילים צפות כולן...

לאן נמשיך מכאן לאן, עוד יום עובר עלינו ונושך, משאיר סימן עלינו והולך,

ואיכשלאיהיה אנחנו נסתדר,

מכאן,

נשאיר אנחנו

עוד עקבות בזמן...

משמעויות צפות עולות, מחשבות וביטויים שמנסים להתבטאות....

מה יהיה ומה יהיה, קם ושואל?

יש לי סיכוי להינצל.

אני יודע.

הכל יהיה בסדר, הכל יהיה פנאן. פנאן. פנאן.

שומע.

כי פשוט כולם מדברים על כאב רוב הזמן, בין ענן לעשן, מחכים לסימן, רוצים לעוף רוצים לרוץ לברוח לצוף, ואין לאן, אין לאן.

אבל התקווה נושבת, ונותנת שוב סיבה- לנשום.

ובין רצון אחד לשני, בין שלום בין אחד לשני עולה שוב השמחה שמזכירה לי, לך, מי אתה.

בלי צילומים של להנציח את הרגע וברגעי כאב להתרפק על העבר,רק להנות מהרגע, הרגע של הנצח, לשמוע קול שמזמר ממרחק, שאין אידיליה גם לא בשוויץ, ולא באף מקום אחר- יש רק את ארץ ישראל..

עם חיוך שמרוח תמיד בפנים, להבין להשכיל וללמוד מדברים, שקרו ויקרו וקורים לעד, כי חשוב לפעמים להיות קצת לבד.

....ואנחנו נולדנו כדי לחיות

 החיים מלאים משמעויות

 ות'משמעות של החיים שלך

אתה תשמע בעצמך......

אז בהצלחה בהמשך, ובהצלחה על עכשיו, בהצלחה בדרך ובכל מצב.

יש לי סיכוי להינצל.

אני יודע.

בעזרתו

שלום לכם.

קודם כל אני חייב לומר שמאז שסיימנו ללמוד אני יותר ויותר מבין בפנימיות של עצמי ובהחלטות עמוקות ורציניות בחיים שלי, שקיימת הווייה שהיא אחת מאבני הבניין היסודיים הקיומיים שבכל אדם ואדם, כלומר ביישום תובנה אחת ומיוחדת. הלא היא: "למה לדחות למחר את מה שאפשר לדחות למחרתיים..."

הו! הבטלה והבטלנות הן הדברים הטובים ביותר שיכולים לקרות עכשיו. עכשיו, כשהמחשבות נודדות להן מסיפוק עצמי אחד לשני, מבלי תהיות שונות על קנקנו של המעשה - אני יכול לומר בביטחון שהשגנו את מטרתנו שרצינו לעשות הרבה זמן, והיא : לא לעשות שום דבר.

(לא, אל תנזפו בי הורים, מבוגרים ואנשי חינוך יקרים, אני לא מסית אף מתבגר לאי עשיית שום דבר, להפך! אני מסית כל מתבגר לעשייה גדולה, פוריה ומתמשכת.של בטלה. בטלנות. איך שתרצו).

כי הרי דבר ידווווע, שאין כמו להתעורר בצהריים ולהפוך לילה ליום, ולפרוק את כל המוסכמות-החברתיות-הבעייתיות שקיימות. כי לשמחתנו כבר לא קיימת המנהלת פנינה מעצבנוביץ' (הדמות כמטאפורה והמחשה בלבד..) שתכריח אותנו להקיץ ב7 בבוקר בעוד עינינו מכוסות בריר צהבהב, ופינו מהביל מפליטות-תוך-שינתיות. לא עוד.

בעזרתו

הרבה מבני גילי (כלומר מאלו שסיימו 12 שנות לימוד) מרגישים אחרת ה"חופש" הזה. נכון, אסור להיות זקנים ואסור לחשוב שהגיע סוף העולם, אבל באיזשהו מקום יש תחושה שהגענו לסיום מסוים, סיום משותף.

12 שנים רצנו, התבלבלנו, שאלנו, רצינו, הזענו, פגשנו, חשנו, נפתחנו, התייאשנו, שמחנו, התעצבנו, התעצבנו, השתדלנו, וזהו- הגענו לסוף מסוים. סוף במובן של התחלה חדשה כמו שתמיד אומרים, כי בתכלס הסוף הזה, של עכשיו, הוא סוף. אין ציפייה של "שנה-הבאה-אני-כיתה...", אין, נגמר. עכשיו זה רק "מה-אני-עושה-שנה-הבאה". ובאיזשהו מקום ההתחלה הזאתי היא הדבר הכי טוב שקורה. אני מבחינתי הקיץ מסמל הרבה מעבר לחום ולים ולכיף ולפנאן, הקיץ תמיד היווה אצלי סימליות של סוף-והתחלה, כי מה לעשות שעד היום היינו אנשים כאלו שמחוייבים למוסדות מסוימים, גם לא הרגשנו את זה.

אני יודע שאני מכביד עליכם את הקריאה (ואלו שעוד לא סיימו בטח בכלל לא מבינים למה ועל מה) אבל אני מרגיש שאני חייב להעלות את זה איכשהו.

חמי רודנר, סולן "איפה הילד" בדימוס, הגדיל לעשות וחשף בפנינו תיאוריה נכונה: "זה אותו הקיץ רק שאנחנו גדלים" ואני אומר- נכון חמי- אנחנו גדלים, אבל גם משתנים. נכון אנחנו גדלים- אבל גם מתגדלים. נכון אנחנו מרגישים שזה אותו הקיץ, אבל בעצם -"זה-אותו-הקיץ-רק", כלומר יש את ה"רק" הזה שמנקר בכל מצב. ולכל אחד ה"רק" הזה מקבל משמעות אחרת: לשישיסט הממורמר זה "רק-שיש-לי-עוד-מלא-בעיות", ולשמיניסט בדימוס (כמו עבדכם הנאמן) זה "רק שאנחנו שונים". אותה ציפייה דרוכה שהייתה לי עד היום לקיץ-החופשי-מכל-וכל באיזשהו מקום מסתיימת במובן הכל-כך מתיש של לימודים ממסדיים, ואחרי 12 שנים "בעסק" אני חושב שמגיע לי.

אני יודע שהפוסט הזה קצת שונה, וחלקכם ודאי ציפו לפילוסופיות-מלאות-בציניות-והומור כמו שאני משתדל לכתוב, אבל, הפעם הרגשתי את זה קצת אחרת ופשוט נתתי לעצמי לזרום עם הקטע של "אני-סיימתי-לימודים-ואני-ימשיך-להתלהב-מזה-כל-עוד-נפשי בי. עמכם הסליחה (?).

אפרופו סיום: סיימתי לראות "אבודים". כלומר סיימתי לבינתיים, עד שתתחיל העונה ה-4 אוטוטו בפברואר 08... ואני חייב לומר לכם שאבודים זה אחד הדברים היותר מיוחדים וחכמים שנוצרו אי פעם(אחרי הקוקה קולה והנייר טואלט). ומלבד כל הקונספירציות המוזרות והתיאוריות השונות והרמזים והצפנים שהסדרה מכילה בחובה, יש כאן מסר עמוק יותר. צפו ותראו - לא תתאכזבו. (לא, ABC לא משלמים על זה...כי בכל מיקרה מי שירצה יוריד מ"אימיול-הפצות" ולא יקנה את ה DVD המקורי).

אז אני משער שנאמר מה שהיה צריך להיאמר, ומה שלא היה צריך להיאמר ייתכן ונאמר, אבל אם נאמר שנאמר שמה שלא צריך להיאמר לא יאמר אז מה הטעם לומר זאת?....

בכל מיקרה, תמשיכו ליהנות מהחופש הגדול והמגניב הזה של שנות הנעורים שלכם, ולא משנה אם אתם בכיתה ב', ז' או י"א, אל תשכחו שהמטרה היא להישאר "Forerver Young" ולכן אל תהססו להשתטות ולהתעלות בכל מה שרק תרצו (ואל תתפלאו אם תמצאו אותי באיזה פינה מתווכח עם ילד בין 9 על מטרת חייו ורצונותיו הבלתי מעורערים של ספונג'בוב).

אז בברכת חופש נעים ומהנה, ("ומנוצל כראוי", כן תודה אבא),

אל תפסיקו לחייך (ותתחילו לאסוף פקקים של קוקה קולה)

ואל תשכחו את המנהלת שרה יומנטוביץ' שמחכה לכם ב-1 בספטמבר...