בסוף - תמיד יש סוף.

זה הקטע על הבמה - כל רגע, לא משנה כמה פעמים עשית עליו חזרות, לא משנה כמה אתה מכיר אותו עד הפרט הכי קטן, הרגע הזה הוא אחד. והוא חומק לך בין האצבעות ולא חוזר.

והקטע הזה שאתה מכיר את הרגע כלכך טוב, זה מוזר, כי זה לא באמת נכון.

אתה יודע את הטקסט ואת התנועות ואתה מוכן לרגע הזה הכי בעולם, אבל הוא עדיין יחיד במינו וחומק ומיוחד כמו כל רגע אחר בחיים בעצם..

בחיים אבל אתה לא יודע עליו מראש, זה באמת כל פעם חדש ויחיד ואתה יודע את זה.

אבל על הבמה... זה מוזר.

כי מצד אחד אתה יודע ת'רגע, יודע שהוא יגיע, יודע מה יקרה, ובכל זאת כל פעם חי אותו כאילו הוא פעם ראשונה ואחרונה..

ומרוב שאתה מכיר אותו כלכך טוב, ויודע מה יהיה בדיוק הרגע הבא, אז מרגישים את זה כלכך חזק, את איך שהוא חומק ואיך שמגיע האחד הבא וחומק גם הוא..

ואז זה נגמר וכל הרגעים האלה שחמקו ממך כלכך הרבה פעמים, מפסיקים לחזור..

וזה לא נכון בעצם כי הם מעולם לא באמת חזרו על עצמם.. לא באמת..

ומצד שני אתה זוכר בדיוק את ההרגשה של כל אחד מהם, שכל פעם הרגשת אותה בצורה כלכך אמיתית, כי היא הייתה אמיתית כל פעם, אחרת וחדשה כל פאקינג פעם מהמאות פעמים האלה..

כלכך מקנאה באלה שזה לפניהם, וכלכך מקווה שאני אחת מהם ;)