|
כינוי:
-Summer- מין: נקבה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
פברואר 2010
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | | 28 | | | | | | |
| 2/2010
עידכוניישן
כמו שאתם יודעים (או לא), התגייסתי, טחנתי, סבלתי ונלחמתי לעזוב. בסופו של דבר אחרי חמישה חודשים בצבא הצלחתי לעזוב. לא בדרך הכי "נכונה", אבל הצלחתי להשיג את מה שאני רוצה עד רמה מסויימת (לא לגמרי).
ולכן, אני גאה בעצמי מאוד. פעם ראשונה בחיים שאני גאה בעצמי. על זה שהצלחתי, על זה שהשתנתי, על זה שנלחמתי והצלחתי לעמוד על שלי. על זה שכמעט נכנעתי, שכבר לא נשארו לי כוחות לא נפשיים ולא פיזיים (המשפט "אין לי כוח" תפס משמעות אמיתית ומוחשית) ובכל זאת נתתי פוש אחרון.
לא הצלחתי להשאר בקרייה, לא אפשרו לי. במילא לא רציתי עד כדי כך להשאר. די מעפן שם, עוד במיוחד שסיפרו לי איזו אווירה יש בבסיסים אחרים. בסופו של דבר הגעתי לבסיס שרציתי. בפלגת כ"א רצו לשים אותי אצלם, היה לי ראיון אצל המפקדת. ראיתי שהיא ביצ'ית, וממש לא נשאר לי כוחות לעוד אחת כזאת. אמרתי שאני לא רוצה להיות שם, הם אמרו לי שהם כבר מעלים אותי למשפט כי אני מסרבת לעשות 'טופס טיולים'. בסוף הם שמו אותי כפקידה במקום כלשהו.
המפקד שלי הבין שלהיות פקידה זאת לא פסגת שאיפותיי, ובגלל שהוא ההפך הגמור ממה שאני רגילה אליו הוא מעביר אותי להיות עם מדריכים, ולעזור להם בדברים שקשורים לחניכים במקום להיות פקידה שלו. המדריך הבטיח לי פעילויות מגניבות- אני כבר אספר לכם כשזה יקרה. מאיך שזה נשמע- זה עדיף על מה שאני עכשיו, השירות נשמע יותר מגוון. ועוד כמה חודשים אני יעשה ניסיון הדרכתי בצורה לא פורמאלית. אני לא חושבת שהרבה היו נותנים לי הזדמנות כזאת.
ההרגשה ממש מוזרה. אף פעם לא הייתי מרוצה מכלום, תמיד הייתי בצד הדיכאוני יותר. פתאום לא ייאומן שמשהו מסתדר לי פתאום. אני מפחדת שזה ייהרס, שמשהו לא יתקיים מן הסתם או שאני יהרוס את זה בעצמי. פתאום המצב נראה לי סבבה, לראשונה בחיי. וזה מפחיד. אני מפחדת שפתאום זה ישתנה לרעה, כי איך זה הגיוני?
חוץ מזה אני ינסה לחזור לרקוד, למרות שעם נסיעות של שעתיים-שעתיים וחצי זה קצת קשה. אולי בקטנה... ובנתיים אני יתחיל להכין את החומר להדרכה.
מעניין, קראתי לאחרונה (לא סיימתי עדיין) את "סיפור שמתחיל בדמעות" של אושרת קוטלר ('שש עם אושרת קוטלר'- זוכרים? זה היה כשהייתי ביסודי)- היא מספרת שם על מסע פילוסופי שהיא עוברת, להבין מה מניע אותה ובעצם מתחילה להאמין בזה שהדברים קורים בדרך מסויימת כי הם צריכים לקרות ככה. אדם אמור להגיע לנק' מסויימת גם בגלל השפעות חיצוניות וגם בגלל החלטות שלו- כל זה מוביל אותו לנק' שהוא אמור להמצא בה. אז אולי זה שהגעתי לקרייה בהתחלה וסבלתי, גרם לי לקבל בשלווה את השירות במרחק כזה גדול מהבית ולהעריך את הבסיס (הפסקות על הים והאנשים הכי איכותיים שיש). אם הייתי מגיעה לשם בהתחלה, הייתי מתבאסת מאוד שאני כ"כ רחוקה והייתי חיה עדיין בסרט ש"קרייה זה הכי, אחי". ובתאכלס, לא ידעתי איפה ישימו אותי אם לא בפלגת כ"א, הלכתי ע"פ ההרגשה. אמרתי שאני לא רוצה להיות שם. אולי כל זה היה אמור לקרות כדי שאני אגיע למקום הזה.
הלוואי שאני לא חולמת. הלוואי שאני אצליח לשמור על זה. 
 
 
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
