שפיות קדושה

אני מאוכזבת.

אין לי השראה בגרוש ואני כותבת סתם כדי לא לשעמם את עצמי.

אני יושבת שעות מול המחשב ולא עושה שום דבר.

אני אונליין ולא מקבלת הודעות, וזה רק מחזק את התחושה שאני לבד.

אני שונאת להגיד שאני לבד כי בעיניי העם זו בקשה מפורשת לרחמים, אבל האמת היא שלא בא לי על אף אחד.

אני עצובה מדי ומשועממת מדי, אני משועממת מדי ועל כן משעממת מדי (כי המצב הרגיל הוא סתם משעממת).

כל המשפטים האחרונים התחילו ב"אני" ובכלל אין לי מושג מה אני רוצה.

אני רק מרגישה בזמן האחרון שאני הולכת להשאר לבד.

החופש הזה הולך להיות די נחמד אבל הוא ינתק אותי וגם ככה אני לא לגמרי מחוברת.

הייתה לי איזה שיחה ארוכה לאחרונה עם נשמה טובה אחת שביקשתי ממנה להיות כנה איתי,

והבטחתי מאוד מאוד שאני לא אעלב ושאני אקבל הכל באהבה.

אבל היא תפסה אותי בשבוע של חולשה (לשתינו מסתבר) ונעלבתי מאוד.

אמנם לקח לי די הרבה זמן להתאפס על עצמי, אבל בסופו של דבר השיחה הזאת הכניסה אותי לפרופורציות.

וכשאני נכנסת לפרופורציות...

לטווח הארוך זה מאוד מועיל, אבל כרגע - אני בפאניקה.

אני בודקת כל מילה שלי וחושבת יותר מדי וזה הגיע לדברים שהיא בכלל לא התכוונה אליהם אבל אני הסקתי מסקנות ועשיתי השלכות, ועכשיו אני מפחדת.

כי למרות שבימים האחרונים כל מה שאני מבקשת מדי פעם זה שקט מכל העולם, הבדידות לא מושכת אותי.

אני פתאום רואה איך כולם נעלמים לי, איך אני משתנה וככה גם כולם ופתאום אני לא מתאימה.

וכל זה נופל על הנשמה הזאת, בעצם כי היא היחידה שנשארת קרוב מספיק כדי שזה יכאב מאוד כשהיא מתרחקת.

לא כל כך הולך לי עם כל השאיפות והמטרות האלה.

אני פתאום נעלמת לעצמי ואני חושבת שאני צריכה איזה טיפול עשרת אלפים. ופעם תספורת וטיפול פנים ושעווה היו מספיקים כדי לחדש אנרגיות ולהרגיש יותר טוב עם עצמי, לפחות לכמה ימים... אבל עכשיו נראה לי שצריך להכנס פנימה ואין לי מושג מה לעשות עם זה.

כל כך הרבה זמן השקעתי בלהשלים עם עצמי, עם מה שקורה לי, עם החיים שלי...

ועכשיו נדמה שהשלמתי עם עצמי יותר מדי.

הבינוניות הזו, שפתאום נראית לי בסדר, עושה לי רע. ואין לי מושג איך לצאת מזה.

אוף. אני מצליחה רק לקטר פה.

ובכלל רציתי לספר לכם סיפורים ששמעתי על מרוקו.

ועל אבא

ועל סבתא.

נו. מצטערת.