שפיות קדושה

לא אכפת לי שהבלוג הזה התדרדר להיות בדיוק מה שלא רציתי שהוא יהיה.

אבל בא לי לצרוח.

כבר מלא זמן שבא לי לצרוח, כי אני מתוסכלת.

כי משעמם לי.

כי עצוב לי.

כי אני לבד.

אני לבד ועצוב לי.

אני צריכה אהבה, אהבה חדשה.

אהבה אמיתית. לתת ולקבל מתוך רצון. מתוך רגש.

בחיוך וחיבה. והתרגשות. והרגל.

ככה אני רוצה את זה.

אמיתי כולל הכל.

יותר מדי זמן שאני שואלת את עצמי למה אני.

למה אני נמוכה מדי

למה אני צריכה לעשות דיאטה כל החיים

למה אני מתולתלת

למה אני נולדתי למשפחה שנועדה להתפרק ככה

למה אני נולדתי ראשונה וצריכה להתמודד עם כל זה

למה אני יהודיה

למה נולדתי בארץ

למה עכשיו ולא לפני מאה שנה או בעוד חמישים שנה

למה אני כזאת?

תמיד הכל מסובך ובהכל אני לבד.

אין מי שילטף את התלתלים הארורים עם חיוך ויגיד שיהיה בסדר וגם אם לא, אז לא נורא.

אין לי למי להגיד את זה.

אני כל כך רוצה

יש בי כל כך הרבה בשביל זה.

למה?

אני רוצה לצאת מפה כבר.

עם כל אהבתי למה שהצלחתי לבנות, עם כל מה שנותנים לי בד"כ, עם האיכות והכל...

אני רוצה לבנות לעצמי מההתחלה את עולמי כמו שלמדתי. כמו שאני עכשיו.

אני כבר לא יכולה לחכות, כי לא טוב לי פה.

אני לא שייכת ולעולם לא אהיה. לא נועדתי לזה.

ובהמשך לפוסט הקודם-

נשמה,

זה לא אתם, זו אני. (ונסי להבין את זה במובן הנכון, טוב?)