שפיות קדושה

לפני כמה ימים הגיעו איזה זוג לעשות קניות לילדה שלהם לביה"ס.

האמא הייתה חירשת, האב כבד שמיעה.

כל מי שהיה בסביבה היה נבוך מאוד לנוכח הלחץ שלהם כמשפחה מהניסיון לצלוח את מסע הקניות, ומהקולות שבקעו מגרונה של האם כשהיא ניסתה להגיד משהו.

אזרתי את כל הכוח שלי, את כל הרגישות שיש בי לאחרים, ואת כל הסבלנות שיש בי לאטימות של אנשים אחרים ועזרתי להם למצוא את כל מה שהם צריכים.

הם הלכו לשלם בקופה ואני נכנסתי לחדר העובדים על סף התמוטטות. בכיתי ורעדו לי הידיים באופן קיצוני למדי. חשבתי שלא אצליח לסיים את היום ככה.

חשבתי על ההורים האלה, כמה כוחות יש להם כדי לגדל שני ילדים כשהם לא שומעים אותם. ועל הילדים האלה. הילדה הגדולה הזאת שהייתה צריכה כל כך, כל כך הרבה אנרגיות כדי להסביר לאמא שלה מה היא צריכה, מה יש, ומה עוד לא לקחנו. על התינוק הקטן שאמור לומר כמה מילים כבר ועוד אינו מדבר, שלוקח את תשומת לבם של ההורים על ידי מגע בהם. בכיתי וחשבתי כמה עצוב, וכמה יש לי מזל בחיים האלה, שעוד לא התחילו בכלל...

אתמול בערב נתקפתי געוגעים, כעס, עצב.

אני מקווה שזה יעבור בעבודה, כי טוב לי שם, אבל מעניין מתי הבנאליות שבסיפוק הזה מעבודה עם אנשים תפרוץ החוצה...