I needed you, Probably as bad as I need another hole in the head

למה הכל חייב תמיד להיות קשה?

למה כל פעם שאתה צריך מישהוא הוא לא נמצא שם בשבילך....?

למה אני תמיד מתאכזבת מחדש שאני יודעת שאני לא אמורה?

..

למה?

..

למה אני לא מוכנה לומר אף פעם "לא"?

למה אני לא עומדת על שלי ואומרת לאנשים מה שאני חושבת?

למה אני תמיד צריכה להיות זאת שמקריבה?

למה כל פעם יוצא שאני וחברה שלי אוהבות אותו אחד?

ולמה תמיד יוצא שאני מבינה שלעומתה אין לי סיכוי..?

למה אני לא מעריכה את עצמי מספיק?

למה כל פעם שאנשים עושים משהוא זה בסדר ולי מותר להיעלב אבל שאני עושה משהוא אז זה רע ואסור לי לתת לאנשים להיפגע?

למה אף אחד לא שואל אותי אם הכל בסדר ובאמת מתכוון..?

למה אנשים אומרים לי לפנות אליהם לעזרה וכשאני באה הם אף פעם לא שם?

למה אני תמיד מרגישה לא נעים שמישהוא לא מוזמן והוא חבר טוב שלי (וזה לא הבית שלי אז אני לא יכולה להחליט על דעת עצמי)?

ולמה אני ת-מ-י-ד מקבלת אנשים כמו שהם ואף אחד לא מקבל אותי כמו שאני?

למה לאנשים מותר להעליב אותי מבלי להרגיש רע וכשאני מעליבה אנשים אני תמיד מרגישה רע?

ולמה אני אומרת כל כך הרבה למה???

אז תגידו שזאת האישיות שלי ושאני מקבלת אנשים ושאני מהטיפוסים שנותנים בלי לקבל החזר..

אבל בינינו..

כולנו יודעים מה אני באמת!

פראיירית..

כן אני באמת כזאת! אה כן.. ופסימית!

אז יש כמה דרכים להסתכל על זה..

להחליט שלהיות פסימית זה טוב ורע (כמו שאני אומרת) ושככה החיים יותר פשוטים כי כשמתאכזבים אז זה פחות קשה..

או להחליט שלהיות אופטימי זה הרבה יותר טוב ושככה החיים הרבה יותר טובים כי כל דבר הופך לטוב יותר ומוערך יותר..

אבל בינינו.. שניהם בולשיט אחד גדול!

מה זה משנה אם תהיה אופטימי ואז כל פעם שתצפה למשהוא והוא לא יקרה אז תתאכזב.. או אם תהיה פסימי לא יהיה טעם לכלום וכל בוקר תתעורר ותחיה בהרגשה צינית של "יאי.. עוד יום נפלא! -.-" ..

אז אני פסימית פראיירית..

ממ.. שילוב מרענן..

מוזר אבל מעניין..

(וסתם תמונה לסיום)

=]

33333>