ושוב. אני חוזרת למוות של ילדים.

העומרי הזה, גר בבית הצמוד לביתי,

ואני ילדה בכיתה ה', הגדולה שבחבורה משחקת עם ילדים בכיתה ב'. אוהד, עומרי, נטע, ליאור, רז. וניצן.

מקימה איתם זולות, צוחקת ונוסעת איתם על אופניים בטיילת. אוספים עצים.

רועדות לי הידים.

מזמן שכחתי מהם.

ואז הם עברו דירה, לא רחוק, ואני עליתי לחטיבה.. ונשכח.

צילצל השם מוכר. ועכשיו אני מבינה, שהוא בעצם היה מין ידיד ילדות כזה.

כמה פתאטי להגיד זאת.

הוא תמיד היה הילדותי וקצת מופרע, הנה, חפר לו בור, ונתקע בתוכו.

לתאום שלו הייתה (ועודנה, אני בטוחה) ס' וש' מצחיקות, והוא תמיד היה רכרוכי.

אני חושבת שאסע לקדימה לנחם אותם.

לא אבכה להם בסלון, ולא אלחץ ידים לכל המשפחה.

אני רק אנסה להיזכר, ולהיפרד.