-"אבל זה היה ממש מעליב"

-"חח מה אכפת לי?"

כמו סכין בלב.

נמאס לי כבר. אני פורשת.

יום שואה קאטלק. זורקים את המשפט "איזה אכזריות, איזה עצב" מתי שהם רוצים,

וגם 60 שנים ויותר אחרי, האכזריות ממשכיה.

אבל הפעם היא שלכם.

האם עצרתם לרגע, וחשבתם איך אפילו הדבר הקטן ביותר שעשיתם, השפיע על אדם באופן כלכך משמעותי?

אני כבר לא סומכת על אנשים שיתנצלו כשהם פגעו,

שיגידו מילה טובה.

שפעם אחת, המילים והדברים שקורים לי יהיו נחשבים יותר. בלי שכל הזמן אני אהיה בתחרות, מי יותר ופחות טוב.

אני משתרכת אחריהם באלגנטיות מתמשכת ועושה הכל, כמו אסירה במחנה, שרעבה לקצת רגש ואהבה.

הימים האלה הם הבודדים שהיו לי בזמן האחרון.

ומרוב מחשבות, אני לא יודעת מה לעשות.

כמה שאני מתעבת אנשים.

לירוק לכולכם בפרצוף.