לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

יש לי סיכוי להנצל,אני יודע


• השתיקה שלי זו הצרחה הכי גדולה שבתוכי •

כינוי: 

בת: 32

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


3/2008

מיידאנק-ממלכת המוות הרדומה


 

חלק ב' -מיידאנק,

 

היום הרביעי של המסע,ואותו סדר חוזר חלילה:

קמים מוקדם,מתלבים,מתארגנים,אוכלים ויוצאים לדרך

היום זה בהחלט לא יום רגיל חשבתי לעצמי במהלך ההתרארגנות האיטית של הבוקר

היום הטקס,והפרפרים קיפצו לי בבטן,שניה של אופטימיות והזכרות במטרות המסע ובחוויה הקשה שהולכים לחוות היום-מיידנק

מחנה אשמדה-זה כל מה שידעתי.

אז היום התחיל  כרגיל  בנסיעה ולאחר מכן עצירה ב"קזימי דולני" היום קר במיוחד ולדעתי הנסיעה לשם די מיותרת.

קזימיש דולני זו עיירה או מין כיכרה מלא בחנויות קטנות ומיותרות למבקרים

קניתי עיפרון מעץ ששם  העיירה  חרוטה עליו kazimierz dolny"

בקיצור היינו שם בערך שעתיים והיה די מיותר כי לא היה מה לקנות והיה קפוא היום במיוחד!

זה היום הרביעי ועדין אני לא מצליחה להתרגל לקור  המשתק

אחרי זה היינו אמורים לנסוע לקיר המצבות אך היה קר מידי ראינו את הקיר מחלונות האוטובוס והמשכנו לנסוע-ומבחינתי גם זה היה מיותר.

הרגשתי שאני עושה טובה לניסים המדריך שהעפתי את מבטי לשניהה לעבר הקיר.

ומשם מיידנאק-

הנסיעה הייתה ארוכה אני אפילו לא זוכרת  כמה זמן היא נערכה.

ראינו סרט,שנו דיברנו ,צחקנו הכל רגיל.

 כשהגענו למיידאנק ההתרגשות שאחזה בי באותו בוקר- חזרה ,והפרפרים בעלי הכנפיים הדימיוניות ריקדו לי בבטן לא ידעתי למה לצפות.

מצבי רוח משתנים מחליפים הבעות פנים ונכנסים למיידאנק.

מיידאנק,מיידדאנק,מיידאנק .. אני נאנחת ונזכרת

מיידאנק-מוזיאון המוות.

רק הכניסה של מיידאנק העצים של מיידאנק וגדרות התייל מצממרים אותי,השם והשמשמעותו ממידאנק

 

הדבר הראשון שאני זוכרת ממידנאק זו אותה אנדרטה עצומה של מיידנאק,אני זוכרת איך ניסים ביקש דקה דומיה כעברנו מתחת לאנדרטה

היה קר,וגשום,מורד חלק ניצב ליפנינו וכולנו ירדנו בדומיה-במהלך ההליכה אל מדרגות האנדרטה הסלעים העצומים ניצבים בצדדים ולאט לאט בעת ההליכה אל המרגות חונקים וסוגרים עליך,התחושה נוראית

הנוף המפחיד והמזוויע שנגלה לעינו שדות ירוקים עצומים בגודל בלתי נתפס,ביתנים מגדלים פיקוח גדרות תייל ,דרכים זרים-הרגשתי באמצע שום מקום -כך בידיוק תיארתי לעצמי מחנה אשמדה

לאחר הירידה מהאנדרטה שביל ארוך המתפצל לכמה פניות

הלכנו בשקט אחרי המדריך ותחושה מוזרה אוחזת בי -תחושה של רייקנות באוויר בדידות ואפילו מוות.

המחנה היה מחולק ל-5 שדות,אך רק ה-3 קיים לתצוגה רק -3 נשמר כמו שהיה,נכנסנו לאותו שדה ארור,גדר חשמלית ומגדל פיקוח גבוהה ניצב מעלינו -הרגשתי קטנה ונחותה לעומתו-אותם עייני נאצי ארור בעל האקדח.

נכנסנו למחנה צריפים,צפריפים ,ביתנים,מגדלי פיקוח גדרות כפולים מסודרים בשורות סימטריות

הקור הצמרמורת שאחזה בי באותם רגעים לא ניתנת לתיאור-חשבתי שכשניכנס לביתן נוכל להפישר ולהתחמם טיונת -אך טעיתי  בביתנים קר אך עוד יותר,לך,וריח של טחב ישן.

ביתן הנעלים,הקור שלא מרפה וריח העור והגומי אשר גורם לך להעמיק בנעלים -שורות,שורות של נעלים,נעלים בלוויות,חומות,שחורות ואפורות. ריח כבד שנתפס לך באף ולא מרפה וגורם לך תחושה מחניקה ומאיימת .

הדגל שהיה על כתפי התחיל להעיק ונעשה כבד,עוברת בין שורות הנעלים ומלטפת ,נוגעת בסורגים החונקים.

אותם נעלים -אותם רגלים שמחפשות מפלט.

לא ידעתי איך לעכל מה שאני רואה כל כך כואב זה היה,קיבלתי את זה כהלם לא הפנמתי שאלו באמת נעלים-נעלים של אנשים או יותר נכון שרידים של נעלים,כל כך עצוב זה היה.

הביתן השני כשנכנסנו היה קשה לא פחות מיטות אסירים או ליתר ביוק מדפים-כמו בארון

הסדר של המיטות אף הוא מאיים לא פחות- שורות-שורות ובניהם ניתן לראות פרצופים אותם אנשים דחוקים.

עשרות אנשים כל כך דקים ופרצופים כל כך ריקיים. הבעות שראיתי-הדימיון בהחלט פעל לטובתי באותו יום.

כשציאנו משם והמשכנו בדרכינו,אנו מהלכים על אדמת מיידאנק אותם שדות קפואים אותה אדמה העשוי מדם ומאפר,עצמות גיבורים הבכי שהיה חנוק בגרון והצורך לשחרור,והצורך העז לצעוק באותו שדה,לחוש את המתים את הנפשות -האדמה פה צועקת אפילו אני יכולתי להבחין בכך,הכעס ,השנאה,והצער שנשמרו באווירת המקום.

תאי הגזים והמקלחות

נכנסו למקלחות-מקלחות עינווים,ולאחר מכן תאי הגזים,

העשן הכחול  שנתפס על תיקרת החדר ועל קירותיו ריח מוזר והתחושה אף היא,תחושה שאין לתארה

הנה אני עומדת מול תא הגז-בתוך תא הגז ,פה על אדמת מיידאנק

פה בחדר הזה המקום בו אני עומדת נחנקו אלפי ילדים נשים,וגברים..

ואני עומדת פה מתחת לברז המאיים ושוב אותו בכי חונק שלא משתחרר אני לא מסוגלת להוציא מילה.

הרגשתי משותקת.

טיילנו בתאי הגזים המחלוקים לחדרים והערה אחת של המדריך ניסים עוד מהדהדת לי בראש היה עוד חדר קן ודחוק כאשר קבוצת ילדים באו להכנס לחדר זה,המדריך עצר אותם וזרק הערה שגרמה לי לצמרמורת איומה "מספיק שיהודים היו פה פעם אחת.."

ומפה הכל ברור...

הבכי המשתחרר,והגוף הזועם, העייפות והרצון העז לרוץ מהביתן להמרח על האדמה ולצרוח "מישהו שומע אותי?"

ופה אני מפסיקה לכתוב,הבכי חונק והפחד לא משתחרר,והתתרגשות (?)

נורא קשה לי לתאר את ההרגשה,החוויות",ואת מה שאני רואה

אני זוכרת  במעורפל את ההמשך את החדרים ההבאים (חדרי עקירת השיניים) והקרימטוריום,ואינני בהחלט לא יודעת לאן  כל זה ממשיך מפה,הכתיבה נעצרה,אני מבטיה על החלון  בעת הנסיעה באוטובוס ביום החמישי כשאני כותבת על אתמול.

ואני בהחלט לא יודעת להסביר את גודל  הזוועה.

המשרפות-

ולאחר מכן הר האפר,שם נערך הטקס שלנו ההתרגשות חזר לאחר הסיור במיידאנק

אני זוכרת את הרעד שאחז בי בשניות ששרתי את שיר המעלות-ויור מזה  אני זוכרת איך התמקדתי באחת הערובות באופק  שהזכירה לי את  הערובה הארורה של הקירמטרויום רעדתי כל כך ,מפחד,מהתרגשות ובעיקר מקור

בחרנו לכבד את האדמה והחלטנו להשאר עם חולצות משלחת וצעיפים בלבד.

במהלך הטקס עמדו מול הר האפר,קשה לי לתאר או להפנים זאתהר עצום הדלקנו נרות נשמה

באותו הר-ראית אדם-ראיתי חיים -ראיתי נשמה

 או לפחות הרגשתי

דקות ספורות עמדתי עם עצמי מול אותו הר,ורעד פנימי עטף אותי

הרגשתי נורא אחרי אותו יום,עצבנים,עצובה וכואבת.

כמובן שכשנסנכו לאוטובוס הכול חלף ונשכח,צחוק וכיף, באווירה.

 

אבל אותו ריח הגומי והעור דבוק לי לכפפה-אותה ריח ואותה תחושה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 אני באמת מתנצלת על הפעמים המעטות שיוצא לי להיות כאן.

אני  אשתדל לעדכן לעיתים קרובות יותר

אוהבת אותכם,

ושהיה לכולם חודש נפלא,

מיכל 

נכתב על ידי , 11/3/2008 21:27  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





2,782
הבלוג משוייך לקטגוריות: נוער נוער נוער , יצירתיות , אהבה למוזיקה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות ל♥ מיכל ♥ אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על ♥ מיכל ♥ ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)