צועדת מחדש

לקושייה של פסח:

 מה "free" בצ'יפס החדש?

המחיר זול? לא.

הוא מרזה? משחרר? לא! אז מה כן "free" בו?!

ההבדל היחיד הוא שהוא קשה ולא טעים.

קושייה נוספת: מה יעלה בגורלו של אדם אשר שתנו עלה לו לראש ולאדם אשר חיי בשתן של עצמו?

את התשובה תמצאו בבלוגו של הרווק.

ואם אין לכם כוח לבולשיט, מהר מאוד תמצאו את התשובה כאן.

ליל הסדר שלי התחיל ביום שלישי. הודעתי לאבי שאם לא אקבל  250 ש"ח לא אהיה מוכנה לשתף פעולה, כאשר הוא מצידו טען שאין לו כסף. יצאתי במחאה מהדלת (טוב, אני משקרת. היה לי בייביסיטר, מרוצים?), וחזרתי אחרי שעה וחצי. אבא ביקש XYZ, אני עשיתי X וחצי Y, וצעקתי עליו לגבי השאר שאני לא פיליפינית שלו.

אבא הסתכל עליי בעיניים רכות, וניסה לשכנע אותי: "נו, שיר, תעשי את הסלט תפוחי אדמה... את המומיחית לזה! אני מוכן לעזור לך, ולחתוך חצי מהמלפפונים החמוצים."

וכשאחותי מחתה נגדו ואמרה שאני סתם עצלנית, הוא השיב לה: "אבל היא תמיד מכינה את הסלט הזה! היא המומחית!"

פרטים על הסלט: חותכים לקוביות תפוחי אדמה, גזר ומלפפונים חמוצים, והוריי, יש לנו סלט!

אחרי שסירבתי בפעם המאה וצעקתי שעד שלא יהיה כסף בידי אני לא משתפת פעולה, אבי נכנע.

ביום רביעי התעוררתי חמה (סוטים), מנוזלת ומסוחררת. תחילה חשבתי שאני בהריון, אבל אז נזכרתי שאני לא מסופקת כבר הרבה זמן (כן, אביב, מה יש לך להגיד להגנתך?). בכל מקרה, חזרתי לישון והתעוררתי שוב ב13 ורבע, בדיוק כשאמא הגיעה. הבנתי שזה הצ'אנס שלי לקבל את מנת הרחמים+ פטור מלא מעבודות נקיון.

מיד קראתי לאמא בקול בכייני, צרוד ויללני, שמתי את ידי על מצחי, ואמרתי: "אמא, אני גוססת" (טוב לא אמרתי את זה, מרוצים? אמרתי לה שאני לא מרגישה טוב. מרוצים?). בשיא המלודרמיות, אמא שמה ידה על המצח שלי, הביטה בדאגנות ספק חשדנות, ואמרה: "אוי יו יואי, מה יש לך? רואה? אמרתי לך לא לגעת בחתול הזה! את לא שומרת על עצמך! אמרתי לך לא ללכת יחפה."

כעבור שעה החלטתי ללכת גם לסלון. נשכבתי על הספה בפוזה ה"או, סתכלו עליי, אני כה חולה אומללה."

רק שכל מה שהשגתי זה נביחות מצד אחותי השטנית על כך שאני עצלנית, ומבטי אימה לסירוגין מאמי, שכעסה שאני לא עוזרת לה.

כעבור שעה נוספת התחלתי לחוש בצמרמורות איומות וכאבי ראש.

לא שזה הפריע לכולם לכעוס עליי שאני לא עושה כלום... לבסוף מדדתי חום, שעמד על 39.1. אמא סירבה להסתכל על המדחום, סירבה להכין לי תה, ולכל היותר צעקה עליי שאניח לה. באותו הרגע הבנתי עד כמה החג הזה הוא פשוט סיוט.

למזלי אחותי רעות, כפרעליה, הכינה לי תה ונתנה לי רוקומול.

לפני שהלכתי לישון הודעתי שאני לא מוכנה להשתתף בפארסה הזאת ולהיות בארוחת חג.

אבא הסתכל עליי המום, ואמר: "אין דבר כזה לא להשתתף! את חייבת!"

ואני עניתי: "יש לי חום 39.2! אני לא מתכוונת להשתתף בפארסה הזאת!" אבא פער עיניו עוד יותר, והניח לי לנפשי. אך אחרי שיחה עם נאור, שבה הוא שכנע אותי ללכת לעשות מקלחת קרה, ואכן עשיתי, הרגשתי הרבה יותר טוב, והודעתי שאני מוכנה להשתתף.

וכשהגעתי זה מה שראיתי: דוס מספר אחד לבוש חלוק שחור... רגע! זה אח שלי! דוס מספר שניים לבוש חלוק לבן!

לרגע הייתי בטוחה שזה מלאך רשע (שטן?) ומלאך טוב. הסתבר לי שזה רק עוד דוס חביב שאחי הזמין.

הסדר עצמו היה זוועתי. הייתי צריכה לוותר על מקומי לצד אבא, למרות שכבר תקפתי והתחילו להזיז בגללי. אבל וויתרתי רק בגלל שזה היה עלק עפ"י ההלכה. מסתבר שלאישה אסור לשבת מול גבר.

את ההגדה הם קראו במשך שעתיים שלמות, שהרגישו כמו נצח. עם כל הסיפורים והשאלות הארורות. פשוט זוועה. אח שלי, אבא שלי והדוס הארור הזה ישבו בכיסא פלסטיק נוח. כי הם "מסובים".

וכל פעם שאחי והדוס שלצידו אכלו, הם נשענו, הזיזו רגליים הצידה, ונראו לי כמו פרה אחת גדולה.

בסוף ההגדה אבי ואחי צעקו על הנשים שילכו למטבח ויביאו אוכל. כמובן שקודם כל הבנים מקבלים אוכל!

וכך אחי העיף את הצלחת של אחותי, ואמר לאישתו: "עזבי אותה! קודם כל תדאגי לבעלך!"

בקטע הזה לא שלטתי בעצמי, וסיננתי לעברו "חולדה".

לפני הארוחה התנצחתי עם אחי, קיללתי וצעקתי עליו שאין לו שום זכות להשפיל ולבזות את אימו כמו שהוא עושה.

שכן, הוא משפיל אותה ללא הספקה. גם היום הוא לא הפסיק, רק שבנוסף הוא השפיל גם את אישתו. ואני כמובן לא יכולתי לסתום את הפה ונבחתי עליו בפני החבר הטמבל שלו.

אני רק תוהה, איפה רשום בתנ"ך שיש להתייחס ככה לנשים?

איפה רשום בתנ"ך שעל הגבר להשפיל את האישה??

השיא האירוני, מבחינתי, בקריאת ההגדה היה כאשר אחי ציין כמה שחשוב לכבד את אבא. הוא רק שכח

שחלק מהקטע של ה"לכבד", זה לא לעשוק אותו בזמן שאין לו גרוש על התחת, ואחר כך עוד לצעוק עליו ולקלל אותו.

היום אמרתי לאבי שאני מקווה שהחולדה הזה לא יחגוג איתנו בשנית.

אני הולכת לישון, לפני שהוא יצליף בי. לילה טוב, ונשיקות...