צועדת מחדש

בוקר נפלא ממש. אני חוששת שאת הלוחמנות שלי קבלתי גם מאמא.

השעה 8:22 (לפנות בוקר), ואמא מטאטאת לי את החדר. אני בתגובה ביקשתי ממנה להפסיק.

"לא! נו, תני לי! אתה לא רואה כמה מלוכלך? אני לא יכולה לראות את זה ככה!"

"אמא! זה החדר שלי, ואני מנקה!"

(ממזמן לא יצא לכם לשמוע 2 נקבות רבות מי תנקה, אה?)

אמא: "תראי כמה מלוכלך! והבייגלה על הריצפה!"

אני: "אמא, זה אביב", התחלתי להשמיץ מתחת לשמיכה, "הוא אשם בהכל!"

אמא: "בטח שהוא אשם בהכל! אבל גם את! למה לא ניקית? בטח, את מפטמת אותו!"

אני: "מה פתאום? אמא, הוא לא אוכל כלום! אנורקס!"

אמא: "איזה אנורקס... הוא אוכל טוב. אני רואה את המגשים שאת מכינה לו."

אני: "נו.. הוא לא אוכל מספיק!"

אמא: "ככה זה. יש אנשים שאוכלים הרבה ועדיין נראים טוב, ויש אנשים שאוכלים מעט ונראים לא משו'."

אני: "אמא, אתה מדברת על עצמך?"

לזכותה של אמא ייאמר שממזמן לא קיבלתי הצלפה שכזאת לאגו.

(פרוייקט האוהבים-יומטוב של ארז זוננשיין זה עתה נגמר. לצערי לא הספקתי לפרסם פוסט בנושא, אבל הוא יגיע. כרגיל, הכל נעשה באיחור אצלי. )