היום נגמרה עוד סצינה בהצגה שלי.
מסיבת הסיום. עמדו שם שחקנים רבים. מיעוטם היו מרכזיים ורובם היו משניים, בהצגה הזאת שנקראת: "חיי". את חלקם אני אוהבת, ואת רובם לא. אני לא יודעת מה הלאה, לא יודעת מי אהיה, ולאן העלילה תוביל אותי.
ביני ובין המשניים האינטרקציה היתה מצומצמת, כמצופה. מעולם לא התנשאתי מעליהם, לפחות לא בפניהם. מאחורי גבם נהנתי ללכלך עליהם מידי פעם. האגו שלי הרגיש תמיד משופצר אחרי. אחרי הכל, בפניהם לא הייתי מסוגלת לדבר. גם כאשר צחקו לי בפנים עמדתי מולם ושתקתי. נתתי להם להמשיך בתפקידם המשני בחיי- להזכיר לי שזאת העלילה ולי אין יד בה. ובכלל, איפה הבמאי שיצעק: "קאט", ויבקש מהם לעשות את זה ברגש. זה לא שנפגעתי מהם, הם בכל זאת היו משניים. וההתעלמות מהם אפילו שיעשעה אותי.
את השחקנים המרכזיים בהצגת חיי, ארצה קרוב אליי. לא יותר מידי, שלא אחנק. אבל אשמח להתעדכן לפחות פעם בשבוע בחייהם, ולתת להם לשחק בהצגה שלי.
אני לא יודעת מה העלילה מזמנת לי, ומה האחראי כתב. אולי אהפוך לסרסורית, אולי לפרוצה, אולי אהיה דוגמנית על (אין סיכוי, אה? אפילו בגובה נכשלתי וחסר לי סנטימטר) ואולי בכלל אהיה זמרת אופרה. אני לא בטוחה שיש מקום בעולם בשבילי.
אני לא בטוחה שאצליח להשתלב בין כל הטורפים. במיוחד עם המודעות והלוחמנות שיש בי. יהיה לי קשה לקבל סמכות. יהיה לי קשה לאבד את החופש האהוב שלי. את זה שאני קובעת מה עושים ואיך עושים. אני, גיבורת ההצגה, שתלטנית ארורה. רק על העלילה אין לי שליטה. בסה"כ בובה על חוטים שמישהו למעלה מזיז לפי רצונותיו. אני לא יודעת מה יהיה מחר, אני רק יודעת שאני ריקנית שוב.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
