צועדת מחדש

מה שהכי טוב בבלוג שלי זה שהוא כמו קבר.

אני מציפה אותו במידע מסווג שאיש לא מבין, והוא נשאר סגור.

מידי יום מגיעים אנשים לקבר שלי, קוראים את הכותרת ומשאירים איגרת ברכה.

לפעמים אני לא מבינה בעצמי את הצופן. לא של הקבר שלי ולא של איגרות הברכה.

כשזה קורה, אני מוחקת קטעים, או עונה לברכות בצורה סתמית וחסרת תכלית.

כשאני נפגעת אני מתכנסת לעצמי.

מתגוננת מפני עצמי בעיקר, שלא יצא השד הרע מתוכי, ויפגע במי שיקר לי.

הקללות שלי עוברות מחסומים כבדים.

אבל ככל שאני יותר פגועה, וכבר אין מקום בתוכי, הבטן מתופצצת, ומתרוקנת כולה לקבר החם.

העולים לרגל לא יודעים לאכול אותי. כדי להבין צריכים לחקור לעומק. למי שאין מיקרוסקופ לא יבין כלום.

הדרך אל המיקרוסקופ היא הדרך אליי. כדי לגעת בי צריך לחדור עמוק עמוק אל תוכי.

ואת זה, לצערי, כמעט ואיש לא עושה.

אני לא בטוחה שיש לאנשים מקום להכיל אותי. את כל התוכן המסווג שאני אוגרת לעצמי. אז אני מוציאה הכל בתחפושות מגוונות אצלי בבלוג.

לו מישהו היה מסוגל לפרוץ את החומות, הייתי מתרגמת למענו כל פסיק.

אם אי פעם אפסיק לכתוב, תדעו ישר שאני מאושרת ללא מצפנים ומידע מסווג.