צועדת מחדש

מצבי הרוח שלי משתנים במהירות האור, ואני אפילו לא יכולה לשלוט בהם.

אני מרגישה שמישהו שולט בי, מתמרן אותי לפי רצונותיו.

זאת הפעם הראשונה שאני מרגישה שנאה עצמית. אחת חזקה כלפיי עצמי, על הטיפשות שבי.

מתחשק לי להרביץ לעצמי, אבל מכות פיזיות לא יעזרו. אז אני בוחרת בצד הנפשי. אבל אפילו אני לא יודעת איך להכאיב לעצמי. כמו מכונה דפוקה שמרוב שחסר לה שמן, גם את זה אי אפשר להרוס לה.

כשרע לי אני מתנתקת ובורחת. אני מעריכה אנשים שלא נותנים לי לברוח מעצמי, ולנתק את הקשר איתם. הם לא מבינים עד כמה הם מיוחדים. אם מישהו מסוגל להחזיק אותי ולא לתת לי לישון, למרות שאני פגועה, והוא מחזיק אותי בשיניים כדי להציל אותי מעצמי הוא שווה הכל. פשוט הכל.

לפעמים זה חסר לי עם אביב. חסרים לי אתגרים, מאבקים.

הוא טוב לב, תמים ומתוק... מסוג האנשים שנותנים לך את כל החופש בעולם, לא לוחצים ולא קושרים אותך. כמו ההורים שלי, שמעולם לא הציבו לי גבולות, ואכלו אותה בגדול. גם אני אכלתי אותה בגדול. אולי אני צריכה מישהו שיחזיק אותי חזק, יציב לי גבולות, ינזוף בי, יטלטל אותי ויראה לי מי הבוס. שאדע שאני לא באמת יכולה לעשות הכל ולצאת מזה ללא פגע. מישהו שילחם איתי בשלטון, מאבק כוחני וחזק יותר ממה שיש לי עם אביב. משהו שיציב לי אתגר.

מישהו שיתן לי להרגיש לא לבד, למרות שאני נלחמת על הלבד הזה. שלא ירפה ממני.

אבל גם זה לא מציאותי ממש, אה? כי אם מישהו לא ירפה ממני, ישר אזרוק אותו. אני בכל זאת זקוקה לחופש שלי.

זה לא שרע לי עם אביב. נהפוכו. הוא פשוט טוב מידי בשבילי. הוא מדהים. אולי דווקא בגלל זה אני לא טובה בשבילו. הוא צריך מישהי כמוהו.

גם כשאני מודעת לכך שאני לא טובה בשבילו, אני לא מסוגלת לשחרר אותו. להגיד לו את האמת, שאני לא ראויה לו, ושהגיע הזמן שיחפש מישהי שמתאימה לו. מישהי ברמה שלו.

אני מאוהבת בו, בחמוד הזה. שמעת, ראדראביט? אני מאוהבת בחמוד במשך יותר משנתיים.

אני פשוט לא מסוגלת לחשוב עליו עם מישהי אחרת מאושר. מישהי אחרת שתריח את הריח המתוק שלו, תענג אותו ותתענג בעצמה. לא מסוגלת. עד כדי כך אגואיסטית.

כנראה, ראביט, שגם חלק מן הנשים מניאקיות. ודווקא הן מקבלות את החמודים. מה דעתך?