צועדת מחדש

אני שונאת שקוטעים אותי באמצע השצף-קצף הדיבורי האופייני לי. זה תמיד קורה עם האדם היחידי שאני יכולה לדבר איתו על זה. כי רק הוא היה באותו המקום, ורק הוא יודע מי הדמויות. וכן, רק הוא לא ייפגע מזה ככל הנראה. למרות שגם עם ליאל הייתי יכולה לפתח את אותה השיחה, אבל היא כמובן לא מחוברת.

ואביב צוטט, איפה שכל הציטוטים בדף הראשי. נו, איפה שנאור מככב ובצדק. מה שמזכיר לי שטלינ ציטטה אותי גם לדף הראשי של ישראבלוג. ציטוט די חביב, משהו עם "וכל שאר הירקות". תמיד כל הציטוטים שם הם ציטוטים גאוניים, ככה שאני חייבת להרגיש גאווה. למרות שזה היה לפני שנה.

ואם נחזור שניה לאביב שלי, הרי שכל שורה שלו היא שורה גאונית. ולמה לא מצטטים את הבלוג שלו אם כך? ואיורי חזר, או איורי. עכשיו יהיה מי שיציק לי ואני אציק חזרה. כנראה שזה מה שמשאיר אותי בחיים.. להציק לאחרים (?!), כשהכל בצחוק כמובן.

פעם חשבתי שמאחורי כל הצקה מסתתר מתח מיני. היום אני מבינה שלא ייתכן שיש כל כך הרבה מתחים מיניים סביבי, במיוחד מאחר ואני לא כזאת יפה, אם בכלל. אם כי, לצורך מתח מיני, נוכחתי לדעת שיש צורך במעין קסם אישי שכזה ולא יופי בלבד. אולי יש לי סיכוי. אחרי אביב!

ובחזרה נוספת לאביב, הייתי איתו בים ביום ראשון. רצנו והשתוללנו, אני כמובן הייתי בביקני (כן, כן, למרות השומנים. נו, שוין, גם ככה מדובר באוכ' ערסים\זקנים. שישרדו), ואביב שם לב לפתע שחבורת ערסים בוגרים מסתכלים לי על החזה בזמן שאני רצה. ואני מבלי לחשוב אמרתי לו ישר: "רואה שכן בוהים לי בחזה?" כי באותו היום ההורים שלו התווכחו איתי שיש לי תסביך ציצים, ושלכולן יש ציצים. ונכון, כלומר.. לכולן יש ציצים, ולכולן בוהים בהם. דרכו של הטבע, נניח. הם ביססו את הטענות שלהם על הסיפור שלי מכיתה ט'. סיפור המדבר על כך שישבתי עם 3 ערסים שרק הכרתי, אחרי שננטשתי ונשלחתי אליהם על ידי ידיד שלי. והם ניהלו איתי שיחה בגובה החזה. אולם לא קיים מושג כזה, אבל באותו היום ניתן להוכיח כי הוא אכן הומצא ואף אושר. והנה, בים, הוכחתי לאביב שאני דוברת אמת.

רק שהפעם לא הפריע לי שבוהים לי בחזה. יכולתי לחבק ולמזמז את אביב, לגרום להם למבוכה, ולהמשיך בשלי, תוך כדי סידור החזייה של הבקיני, שלא היתה מאודקת, כדי שלא יכאב לי, וכתוצאה מהריצות והתזוזות המהירות זזה לה וחשפה טפח או שניים.

אבל לא היה לי אכפת מהטפח או שניים. גם לא מזה שבטעות חשפתי את הפטמה, כשניסיתי לשטוף את החול מהחזייה. אביב היה לידי, והרגשתי מוגנת ולא מובכת. יכולתי להתפשט שם ולהרגיש בנוח. ממש כפי שאני מסוגלת, ואוהבת, להוריד חולצה כשאני הולכת איתו ברחוב. אומנם לזמן קצר, כי בכל זאת עוברים דוסים, ולא נעים. זה כאילו שאלוהים הסתכל עליי ורטן על כך.

או כמו שהורדתי שבועיים לפני כן את החולצה בים, ונשארתי בחזייה. אחרי כמה דקות הרגשתי שזה לא טבעי, והחזרתי את החולצה לקולות אכזבתו של אביב.

ועכשיו, עכשיו אני לבד. לפעמים אני אוהבת את זה, אבל כרגע כשיש לי שצף קצף של דיבור, אני ממש שונאת את זה. אפילו שקלתי ללכת לדבר עם אמא, אבל לוקח לה זמן לקלוט, להבין ולדבר לעניין. ולי, כאמור, אין סבלנות. מזרים אני מתעלמת, אך במקרה שלה, לצערי, אני רק מתעצבנת.

כמובן שאני יודעת שאני בת איומה. ואבא שוב בבית החולים.

אולי כדאי שאחזור לספר שלי. גם ככה הייתי באמצע הקבלה מטורפת בין העלילה של הספר לחיים הפרטיים שלי. מטורף, אה? כבר חשבתי שאולי כדאי לביים אותו. וידעתי את מי אני אשחק. אני אהיה מאי. לא אגלה לכם באיזה ספר מדובר, שאוכל להרגיש בנוח אתכם.

זהו, יהיו שלום, ואני מקווה שזו תהיה שנה טובה לכולנו. אה, ובהצלחה לראביט עם התחרות שלו. אני אשים לינק פה למענו, שתצביעו. מגיע לו!!!

ואיך שכחתי, סבסטיאן שעוזב אותנו... אתגעגע מאוד...

אלפיי נשיקות וחיבוקים. שלא תגידו שאני קרה או סנובית או אדישה או מה עוד תוכלו להגיד? לא יודעת, הכל באופנה כרגע.