צועדת מחדש

התראה על מחבל בוואדי ערא.

אני באמצע שיעור נהיגה, הילוך שלישי, יורדת לשני. שוב זה קופץ!

עוצרת בצד לאסוף את הבת של המורה, פיף כמה שהיא מזיעה.

בזמן שהן מדברות רץ לי בסרט תרחיש אימה שכולל מחבל שחודר לביתי, הורג את המשפחה שלי, ואני חוזרת לריח הדם הקר.

עכשיו רק נותר לי להתקשר לאחותי הגדולה- רעות, להודיע לה על המקרה ולבקש ממנה לעבור לגור איתי. שחס וחלילה אחי לא יעבור לכאן.

את סוניה העיזה נמכור לבכור, והנתחלק כל האחים. בקרוב יש לי 18, הבית יעבור להיות על שמי כפי שרשום בצוואה. מה עם החיים שלי? לא יודעת. אין זמן לצבא. אולי יתנו לי חייל בודד? בטח יתנו. וגם אם כן... הפנסיה של אבא, מי מקבל אותה? ביטוח חיים, כמה אני מקבלת? אני יכולה לחיות בכלל ממה שיקציבו לי בתור חיילת בודדת?

מאיפה מתחילים בכלל חיים בלי אבא ואמא?

שנייה, צריך לנשום. איך אחסוך כסף לאוניברסיטה? ומה אם לא אשרוד? אתפרק ואשקע בדיכאון. בעצם, לא, זה לא מתאים לאופי המחורבן שלי. שנייה, לנשום. טוב. צריך להמשיך בחיים.

אני עוצרת בצד, תורו של תלמיד אחר. הוא עולה לאוטו, אני מתיישבת מאחורה, ומריצה את התסריט קדימה. אח שלי רוצה את הבית. למעשה, הוא אמר לי כבר שאם יקרה משהו לאבא, חס וחלילה כמובן, הוא יהיה לראש הבית. מה זה אומר? כמובן, הוא ירצה לעבור לכאן. אסון גדול. מה יהיה עם המכונית של אבא? דווקא אני אוהבת מאוד את הסוזוקי.

עוצרים ליד הבית שלי, אני יורדת וקובעת שיעורי נהיגה לרביעי וחמישי. בדרך אני רואה שהאור בחדר שלי דולק, אני כועסת על אחותי החצופה שנמצאת שם. היא קולטת שאני מגיעה, מכבה את האורות והולכת. אני דופקת על הדלת שלי, היא פותחת, אני נכנסת לחדר ורוטנת שאין לה שום סיבה להיות בחדרי. היא ממלמלת משהו ואני כבר בדרכי למטבח. אולי אוכל? ארוחת ערב... אין לי תיאבון. לוקחת אקטימל ובורחת לחדר. מדליקה את הטלביזיה, בודקת מיילים, נשכבת על המיטה במאוזן ואבא נכנס לחדר.

"שירל'ה, קר לך?"

"לא, אבא."

"למה הדלת פתוחה? קר!" הוא אמר תוך כדי שהתקדם לעבר הדלת.

"אבא, אל תסגור לי אותה!"

אמא מתערבת ושואלת מה קורה.

"היא מפחידה אותי. קר. זה גורם לי לחרדות." הוא משיב לאמא שלי בהליצות.

מביט בי בערגה, ואומר: "שאני אסגור לך את האור בשירותים?"

"כן." עניתי שכן, אחרת יכעס וירטן למה דולקים אצלי בחדר כ"כ הרבה אורות.

הוא מכבה את האורות, ומתחיל לכעוס מעט, "למה שניי האורות דלוקים לך בשירותים?" הסתכלתי עליו בתמיהה, והוא מיהר להגיד, "חייבים לבטל אור אחד!"

הסתכלתי עליו בחיוך.

"תינוקת שלי!" הוא מנשק לי את המצח. "תינוקת שלי! את התינוקת שלי!"

פעם ראשונה שאבא מכנה אותי ככה.

היום בבוקר באוטובוס בלב ברירה התיישבתי בספסל האחרון. זה ששמור לחבר'ה המגניבים. לידי התיישב חייל מחיל ההנדסה. הוא הסתכל עליי בחיוך, ושאל האם יש לי ספר מעניין לקרוא. אמרתי שאולי, ואחפש. למרות שזכרתי שלא הבאתי שום ספר. לפני שהספקתי לחפש הוא הוסיף: "אולי ספר הסטוריה מעניין?"

"אני לא תלמידה!" עניתי נחרצות.

הוא נרתע טיפה, ואני הבאתי לו מגזין מותק וחוברת תשבצים\תשחצים לבחירתו. הוא הסתכל בזילזול על המותק, ולקח את החוברת.

"יש לך עט, אולי?" אמר במבט מתחנחן.

"כן, בטח. שנייה." עניתי, והוצאתי עט שחור ועט ירוק.

בזמן שהוא ניסה לפתור את מבוך בת היענה, אני הנחתי את רגלי על החלון ואת ראשי על התיק שלי. כעבור מספר דקות קמתי בפתאומיות, והוא סימן לי שהוא רוצה להחזיר לי את החוברת.

הוא עשה את זה במעין התחנפות ספק פחד.

"את לפני או אחרי גיוס?" הוא שאל במבט מנצנץ.

"לפני", עניתי בחיוך.

"אה, אז לא העלבתי אותך עד כדי כך כששאלתי האם יש לך ספר לימוד..."

"לא, ממש לא.. זו אפילו היתה מחמאה (חבל שלא אמרתי שיש אנשים שצועקים עליי בעבודה שאני צריכה להפסיק למכור עיתונים ולחזור ללימודים..), לא?" שאלתי, והמשכתי: "למה? הייתי אנטיפתית? לא נחמדה?"

"קצת, אולי זה בגלל שמוקדם עוד?" הוא ענה בהיסוס.

"לא, אני בדרך כלל ככה. אבל באמת שאני לא מתכוונת... ממש לא כעסתי עליך ולא נפגעתי. זאת פשוט אני."

אתמול אביב עבד בחנות פרחים עד שמונה. בשעה 6 וחצי לערך יצאתי מהחנות לכיוון הבית שלו כדי להכין לו ולי ארוחת ערב. כשיצאתי ממש איזה בחור שחום אחד הביט בי בצורה חשודה, אז החזרתי מבט.

"את נראית לי מוכרת", הוא אמר. מילמלתי משהו והלכתי. בלב חשבתי שהוא בטח מכיר אותי מהבלוג. אחרת מאיפה לו להכיר אותי, הוא בכל זאת מחיפה.

אז אם אתה קורא כאן, זו הייתי אני.