צועדת מחדש

אני שומעת עכשיו את השיר: "your beautiful", ונזכרת בפעם הלפני אחרונה שנסעתי עם המשפחה של אביב (ואביב עצמו, כמובן) לדוד בברקאי. היה שם דיון סוער סביב השיר הזה, שכלל את אבא של אביב, אביב עצמו ודודו שדיברו על כמה שהשיר הזה קיטשי וטיפשי, ועל זה שרק בנות קטנות אוהבות אותו. כל זה בזמן שאני מפנטזת איך אביב מקדיש לי אותו, ובסוף יצא שקיבלתי ***, לא שאני מתלוננת, כן? היה טוב.

זה לא שאביב לא מקדיש לי שירים, כן? רק לאחרונה הוא הקדיש לי את השיר: "no woman no cry", תוך כדי שהבעת הפנים הממורמרת שלו מופנת אליי.

אגב, אביב, אתמול זכיתי לכירבול לילי נפלא איתו אחרי שכמעט שבועיים לא התראינו.

תמיד אמרתי שהמרחק הגאוגרפי בנינו עושה לזוגיות שלנו רק טוב, מאחר ויש בנינו מאבקי שליטה תמיד ("לא! אני אבשל ואתה תנקה!". או לחילופין: "שקט אישה! את צריכה להבין שאני הגבר פה, ואת תעשי מה שאני אומר!"). בשבועיים האלו ההבנתי שטעיתי. הגעתי למצב שהרגשתי חנוקה בגרון מדמעות (ליחה וכאלה..) ומתוסכלת לפרקים (כוס אמק עם כל השוטרים האלו! אם אני רוצה למכור לרכב ברמזור, אני אמכור! לא רק זה, אני גם אעכב  טור שלם של מכוניות! אהאה!). הבנתי גם שאין כמו החיוך המתוק (והזדוני) של אביב בשביל להרגיע (בנשיכות) אותי. ושבכלל...

אני מאוהבת בו, והוא חסר לי (הפעם בלי ציניות).

אני אפילו לא בטוחה שהסקס היה חסר לי, כמו שהשיחה הטובה, החיבוקים, הכירבול האלוהי ונפתקים המתוקים שהוא מכין לי בזמן שאני מכינה לו סנדוויצ'ים בבוקר לצבא.

אם כבר מדברים על סקס, משיחה עם חברה שלי היא אמרה שהיא לא מרגישה את חבר שלה כשהוא חודר. אני כמובן אמרתי ישר שזה לא הגיוני, וזה לא שיש לו קטן... בעוד שהיא דיברה על ה-20 הנפלא שהיא מייחלת לו, ואני צחקתי וסימנתי לו שהכל בראש שלה. כמו שהזקנים נהנים לזמזם "זה לא הגיל, זה התרגיל", אני זמזמתי לה: "זה לא האורך! זה העובי!"

מה שהיה מצחיק באמת זה שהיא שאלה אותי מה הממוצע, ועניתי ישר: "14.952", והחברה הרוסיה שלנו ישר אמרה: "מה פתאום? זה 20!" ככה שיכול להיות שיש משהו בדברייך...

אגב, לפי מחקר שקראתי ב"את" או "מנטה" (האח, כמה נפלא זה שהכל נגיש לך בעיתונים ואת לא צריכה לקנות ב-30 ש"ח מגזין חסר פואנטה..) שרק 18% מהבנות גומרות מחדירה בלבד. ככה ש.. בנות, אין מה להילחץ. ו.. גברים- תכינו את האצבעות ואת הלשון לפעולה!

מה עוד, מה עוד..

אה כן, היה לי שיעור נהיגה לא מזמן, שכלל:

"לא! מה עשית?? למה בלמת אותי??" ~ מכונית ב-80 קמ"ש פתאום עוברת בדרך עירונית~

"יש מכונית, שיר!"

"לא, ראיתי אותה.. יכולתי לצאת!" (ואז להתנגש, אבל זה באמת שולי כבר..)

בנסיעה בדרך לחדרה:

"טוב, פה אנחנו פונות שמאלה." ~אני מאותת לימין~ "מה את עושה? שמאלה!"

~אני סוטה ימינה~ "שיר! שמאלה!"

"נו, כן, שמאלה..."

"לא, את פונה ימינה! טוב, תעברי את הרמזור!"

(מעניין שהתבלבלתי. בדיוק לפני זה הסתכלתי על הצומת מרחוק וחשבתי כמה אני שונאת את חדרה, ומה פתאום היא נבחרה לאחת הערים היפות של ישראל)

היום אני מרגישה יפה. הסבר: יש ימים שבהן אני מתעבת את המראה, והמראה מתנפצת אל מול בבואתי (הכל בראש..), ויש ימים שבהן אני מרגישה הכי יפה שיש.

בדרך כלל כשאני מרגישה יפה, השיער שלי נראה טוב או שהעיניים שלי נראות ירוקות טיפה מהשמש או שלחילופין הזקנים בצומת אומרים לי: "כן, ילדה יפה, איך אני יכול לעזור לך? רוצה סוכריה?" והאהוב עליי: "רק בשביל החיוך שלך היה שווה!" ואז אני מחייכת באמת והם נרתעים.

הערסים ממשיכים במקוריות שלהם: "תראי מה עשית לי, אני אעשה תאונה בגללך!" למרות שאני אפילו לא קרובה אליהם. מדהים, אה?

נתון מדהים: כ-4% מכלל הנוסעים בצומת רעננה הם אנאלפבתים. הנתון המדהים עוד יותר ש-4% הם גם ערבים. (סטגדיש)

הכיף היומי שלי: לסגור את העיתון לאנשים בפנים, ואז לרטון שזו לא פינת קריאה.

לסיכום, טוב להיות בבית. האח, איזה כיף זה יום חופש בתשלום!