צועדת מחדש

הכל התחיל מהפוסט המיואש שלה, שבו הכרזתי על כוונתי לקחת אותה למסע מפרך בניבכי שינקין.

למסע היו 3 מטרות: 1. להוציא אותה מהשגרה.

2. להכין סטטיסטיקה של הגברים שמתחילים איתה.

3. למצוא לי חזיות טובות שיגרמו לי להפסיק להתבכיין על מה מר גורלי ושדיי הגדולים. 

בכל מקרה, קבענו להפגש במקום העבודה שלי (התחנה המרכזית, מקום המפגש של כל עניי וחולי הנפש של נתניה, הידד. וזה אפילו יותר טוב מהצומת..). ב-13:15 היא מתקשרת אליי לשאול היכן אני, ואחרי כמה שניות של בילבול (שורשים בלונדינים וכאלה..) היא מצאה אותי, ואני את הרגליים שלה.

חצאית מיני ג'ינס, חולצה חומה אדוקה עם מחשוף קטנטן ומגפיים בצבע בג' (חום בהיר- קאמל- מרוצה? ). מיותר לציין שאני הזלתי ריר. וכבר סימנו "וי" על הגבר הראשון שנכנס לסטטיסטיקה- חייל חמדמד שרייר יחד איתי. משם המשכנו בהליכה רגלית מהירה לרכבת, קיבלנו (טוב, רק אני קיבלתי) התקף לב ממשאית שצפרה לתמו'ש, רק כדי לגלות שפספסנו את הרכבת ב-4 דקות, ושיש לנו עוד שעה לחכות. מה שהפך עד מהרה לסיבה למסיבה, כאשר היא עם הקפה שלה ואני אחרי פיפי מרגיע וגלידה ביד. שמחות ומרוצות הלכנו לתחנת רכבת, התיישבנו על הספסל לרכל. התחלנו מסיגריות (היא הפתיע אותי עם פרלמנט, אחרי שהרגילה אותי לeve), המשכנו לשעווה\גילוח, החברים שלנו ואז כמובן לדובדבן שעל הקצפת: ישראבלוג! תוך כדי השיחה הופתעתי לגלות שלימינה של תמו'ש יושב גבר בלונדיני- ג'ינג'י, שאומנם נראה שקוע בשיחת טלפון, אך בכל זאת חששתי שמא הוא מאזין לנו. לא שזה הפריע ממש, כן? הייתי שקועה עמוק מידי בשיחה עם תמו'ש.

בזמן שהיינו על הרכבת אני התפעלתי מהנוף הנתנייתי, והיא התפעלה מהטיפשות הגברית. כשירדנו מהרכבת הגענו לעזריאלי, שעד מהרה התגלה כלא אטרקטיבי, במיוחד כשאנחנו מורעבות.

אז החלטנו לנדוד לכיוון למון גראס, מסעדה תאילנדית (סינית?) טעימה במיוחד. תוך כדי ההליכה ראינו סופגניות של רולנדין, וקבענו לקנות אחת לקינוח. בזמן שאכלנו הבחנו במלצר יפה במיוחד. עיניים כחולות ושיער שחור עד הכתפיים- מדורג- מתולתל משגע. כמובן שהוא ניגש אלינו, הציע לנו שירות וטיפל בנו (יותר עם המבטים, מאחר והיתה מלצרית אחרת במקומו). אחרי שהוא עבר לידינו, סימנו עליו "וי" של גבר ששווה את זה. עד ש...

"יש לו כרס קטנה!"

"מה? טוב, לא משנה. הוא עדיין יפה!"

"כן, נכון."

שעד מהרה התברר כלא היה ולא נברא, כפי שאני והיא הבחנו בזמן שהוא איחל לה בתיאבון. למרות שהיא טוענת שהוא איחל לשתינו, אני דבקה בעמדתי, הוא אחל רק לה, כאקט של חיזור. אוייש, מקסים שכמותו. אחר כך הגיעו 2 בנות שבאו להתרים לאיזושהי עמותה לא ידועה. הן פנו לגברים שישבו מאחורינו, והגברים התחילו להתווכח איתן שהעמותה הזו לא חוקית, ואחרי 10 דקות לי קפצו כל הפיוזים והסבתי את תשומת ליבה של תמו'ש לסיפור, תוך כדי איומים מפורשים שאקפוץ על הגברים האלה ואחנוק אותם אם הם לא יפסיקו להתעלל ככה בבנות, בזמן שנעצתי בהם מבטים כעוסים. עד מהרה הגיעה אלינו אחת הבנות עם בקשה מאחד הגברים למספר הפלאפון של תמו'ש, שהפכה גם לבקשת תרומה. כמה נוח. 

הזמן אזל לנו, והחלטנו שזה הזמן לחזור לקניון לקנות לי חזיות. ביקשנו חשבון, והמלצרית הציעה לארוז לנו, דבר שהתקבל בברכה.

בדרך לקניון תמו'ש הראתה לי כתובת קיר של איזה בלוגר מישרא, שביקש באמצעות גרפטי שיכנסו אליו לבלוג, ואני התפעלתי מהנואשות של הבחור. לפני שהספקתי להבין מה קורה, מי נגד מי ומאיפה צצה ה-X5 שתמו'ש כל כך אוהבת, ערס דיבר לכיוון שלנו. כאינסטינק טבעי (פקצתי\צפונבוני\פרחי) שלפתי את ידי לכיוונו כחומה, ואמרתי לו: "שקט", והוא שתק. תמו'ש היתה קצת המומה, ולפני שהספקתי להתנצל היא כבר שיבחה אותי.

בחזרה לקניון, ריאנו שאין לנו מספיק זמן ושיש למהר. בדרך למשביר ראיתי חנות שהכל בה 1+1, וכמו תימניה\פולניה טובה לקחתי את תמו'ש לשם מהר. כמובן שאת כל החזיות שרציתי תמו'ש ישר פסלה לי, ועד מהרה מצאה לי אחרות (D34 לכל המעוניין, אני אשמח לקבל במתנה. לפני כן אל תשכחו להתייעץ עם תמו'ש), שהתגלו כמעולות.

מאירועי תא ההלבשה:

"נו, שיר? אפשר לראות?"

"ממממ... כן, בטח, אה.. רגע..." ~לובשת חולצה~

"טוב, תרימי אותה.."

"אה... אני חייבת??"

"אני צריכה לראות!"

"טוב..." ~היא מרימה לי את החולצה~

"יופי, היא מעולה! זה לא לוחץ לך, נכון?  היא יושבת יופי! תראי איך היא מעצבת לך אותם!"

"הם לא למעלה מידי?"

"מה פתאום! זה מעולה!"

חוץ מהמישמושים שלה, זכיתי גם לראות את טבורה הענוג, ולגלות שהוא כמו שלי. חוץ מהבטן השטוחה.  

בזמן המדידות שלי שמעתי מישהי לא מוכרת קוראת בשמי, ועניתי. לבסוף התברר שזו המוכרת שקוראת לחברתה השניה. עד מהרה גילתה לנו בהתרגשות רבה המוכרת ששמה הוא תמי, והשם של החברה שלה הוא שיר, ואיזה קטע היא בלונדינית כמו תמו'ש, והחברה שלה שיר שחורדינית כמוני.

תוך כדי שאני תוהה למה לעזאזל...

אחרי ששילמתי נאלצנו להפרד לשלום, היא לעבודה שלה, ואני לביתי הקט.

זה היה קשה במיוחד,

מלא בחיבוקים,

הבטחות לשופינג אמיתי,

ובעיקר הרבה שמחה בלב.

אגב שמחה, בדרך הביתה גיליתי שהמלצרית שלנו התבלבלה בין המנות ושחלה אותי עם האורז המוקפץ והטעים שזזמתי עליו, ואת תמו'ש עם הנודלס הטעים גם כן שלי.

בקשר לסטטיסטיקות, כמובן ש-70% הם ערסים\סתם נכים (נפשית בעיקר כשמדובר בנתינה) והשאר נורמלים לחלוטין ששווים עוגייה.

היה כיף חיים!!!!

(אה, עכשיו המטרה הבאה שלה היא להלביש אותי ביותר מחשופים וכאלה דברים נשיים)

לסיכום, אני מתה עלייך, תמו'ש!