צועדת מחדש

You touched my heart you touched my soul.
You changed my life and all my goals.
And love is blind and that I knew when,
My heart was blinded by you.
I've kissed your lips and held your head.
Shared your dreams and shared your bed.
I know you well, I know your smell.
I've been addicted to you.

Goodbye my lover.
Goodbye my friend.
You have been the one.
You have been the one for me

I am a dreamer but when I wake,
You can't break my spirit - it's my dreams you take.
And as you move on, remember me,
Remember us and all we used to be
I've seen you cry, I've seen you smile.
I've watched you sleeping for a while.
I'd be the father of your child.
I'd spend a lifetime with you.
I know your fears and you know mine.
We've had our doubts but now we're fine,
And I love you, I swear that's true.
I cannot live without you.

מיותר לציין שאני מתכוונת לכל מילה. אני ואביב נפרדנו, בפעם האחרונה.

אני יודעת שזה סופי, לפי החור העמוק שנפער לי בבטן בכל פעם שמשהו מזכיר לי אותו.

אני יודעת שזה סופי, כי משהו מת, והרופא לא תיקן.

גם הרופא מת, התרופה שלו היתה רעל, למי שתהה.

ממממ... חוץ מזה, קצת בעיות שגרתיות במשפחה.

הכל ממשיך להתמוטט, ואני ממשיכה להיות עמידה. אולי זה מה שאני זקוקה לו באמת? לסערות.

הכל התחיל מזה שהוא ביקש הפסקה. יום למחרת הייתי שבורה. ניסיתי שלא להראות את זה, לא התאים לי להתפרק. עבדתי בצומת, ובאחת המכוניות נסע אדם מבוגר, עם זקן וכיפה על הראש. עיניים תכולות ומרגיעות, ופנים של איש טוב. חייכתי אליו, והצעתי עיתון. אבל הוא דיבר על עצב בעיניים שלי. הוא סיפר שהוא כל פעם רואה אותי בצומת הזו, ותמיד אני נראית אופטימית ומלאת שמחת חיים, אולם היום ניכר העצב בעיניי. לפני ששמתי לב כבר הייתי צריכה להסתובב, כי שקיי דמעות מילאו את פניי. התנצלתי, ואמרתי שהכל בסדר.

הוא התעקש, עשה סיבוב וחזר לדבר. כעשרים דקות הוא השקיע בי, למרות שלא היה לי נעים. הוא שאל מה קרה, ומי האשמים במצבי. סיפרתי לו הכל, והוא חיזק אותי.

כשחזרתי לצומת שלי, דמיינתי איך העננים משנים את צורתם, ומספרים לי סיפור שלא קיים. כמו שהמלאך עם הכיפה סיפר לי- על היותי בחורה לא סטנדרטית עם אינטילגנציה רגשית מעל הממוצע, ועומק שלא קיים אצל כולם. כשמחיתי בדמעות ובמילים, הוא אמר שאני מדברת מתוך חוסר ביטחון שסובבי, כולל משפחתי כנראה, גרמו. הרגשתי חשופה, ומרומה. הרי שלכולם אומרים את אותו הדבר, למה שאאמין בכלל? זה כבר הפך לקלישאה, להגיד למישהו כמה הוא לא סטנדרטי, כשהוא בעצם מתחת לסטנדרט עפ"י רוב.

הרגשתי חשופה, כי הוא ידע הכל, מבלי שנאלצתי לומר. הוא רק טעה כשאמר שאני מעל הסטנרדט.

את הפרידה לקחתי טוב. היה לי שבוע להתכונן לקראת, והדיכאון ממשיך בדרכו ולא מבקר אותי.

עד כדי כך שאנשים דואגים שמא אני לא אנושית, או שאני סתם שקרנית. אח"כ אומרים שאני מדחיקה, ובשלב מסויים הכל יתפרץ. הכאבי בטן והדקירות בחזה מספיקות לי לאט אטה..

וכפי שהסברתי, אין לי באמת זמן להתמוטט. אני עסוקה בלעבוד הרבה, חברות וכו... מה גם, שההורים שלי לא יודעים על הפרידה, וכרגע זה מצב שנוח לי איתו. אבא ניסה לחקור, אבל קטעתי אותו כמו תמיד.

יש להם בעיות משלהם. במיוחד עכשיו.

מלבד זאת, אני מרגישה שאני עולה על מסלול חדש, שיוביל אותי לעתיד אחר.

אולי גם אשתנה טיפה.