צועדת מחדש

מאז שהתחלתי ללמוד לנהוג, משהו השתנה בי. ההליכה שלי השתנה, אם לדייק. במקום ללכת כבעבר, אני מתנהגת כאילו אני נוהגת ולא הולכת. אני עוקפת אנשים עם איתות בראש ומתחמקת מהם כאילו היו משאיות כבדות שמפריעות לזרימה הטבעית בכביש.

כפי שאני נוהגת מהר ("שיר, באיזה כביש אנחנו? כמה מותר כאן? יופי, תקפידי להיות על 89 קמ"ש ולא קרוב למאה. בטח שלא אחרי!"), ככה אני הולכת מהר. את הפניות החדות אני משרטטת בראשי ומגבירה\מנמיכה את קצב ההליכה בהתאם. גם ההתעניינות שלי במכוניות החלה להתגבר, וכעת אני יודעת איזו מכונית אני רוצה.

בדרך כלל השיעורים שלי מסתיימים בהערות כגון: "שיר! לאט יותר!"\ "שיר, התחלת לנהוג כמו נהגת מרוצים. איך שאת מחזיקה את ההגה, איך שאת נוסעת מהר. הטסטרים לא אוהבים את זה!"\ "את מפגינה יותר מידי ביטחון. תתקרבי אל ההגה, תאטי. לפעמים צריך להפגין פחות ביטחון בטסט. אחרת את עושה רושם של מישהי שמחכה לרישיון רק כדי לטוס בכבישים!"

היום סיימנו את השיעור בהערה: "יופי, נהגת ממש טוב. ככה גורמים לשני להרגיש בנוח. את מוכנה לטסט!"

זה עשה לי טוב על הלב. לא אכפת לי אפילו מזה שלא הולך לי טוב במכירת העיתונים או מזה שהמערכת היחסים שלי לא הכי יציבה. אני פשוט מאושרת. אני כמהה לרישיון. לנהוג עם אבא שלי ואמא שלי, ולשמוע את שניהם צועקים עליי להוריד את המהירות.