צועדת מחדש

הייתי משנה בעצמי הרבה דברים.

אני מניחה שההתחלה הטובה ביותר היא לפתור את תעלומת הדימוי העצמי הנמוך שלי. הפתרון כמובן יספק לי הסברים לדמוי הנמוך וגם לצורך שלי בלהיות נאהבת. מעין צורך, שכבר הפך למשהו שאני מודעת אליו, באישורים מהסובבים שאני רואיה לאהבתם, ואני אכן מקבלת את מלוא אהבתם. הפחד מדחייה מעולם לא נראה לי משמעותי. אבל דווקא עכשיו הוא נראה לי משמעותי. כי לפי תפיסתי האישית, איך שאני ראיתי את עצמי, הפחד מדחייה היה הדבר האחרון שעניין אותי. למרות שתמיד חיכיתי, ואני עדיין מחכה, לאישורים מהסביבה שהם רוצים בנוכחות שלי. לפעמים זה נהיה אבסורדי.

עצם זה שאני מחכה לאישורים, מראה עד כמה אני פוחדת מדחייה. מאחר ואף פעם לא נתתי משהו מעצמי ולא יזמתי, עד שהרגשתי רצויה במידה הראויה. דבר המעיד על ביטחון עצמי נמוך.

אני לא באמת יודעת לעמוד על שלי. צריך לגעת בנקודה ממש רגישה אצלי או להיות מאוסים עליי כדי שאהיה לוחמנית.

 ואני מוותרת, אני מוותרת הרבה ושותקת הרבה. גם כשלא מעניין אותי מה שהצד השני אומר, אני לא אומר לו את זה, ובטח שאנסה שלא להראות את זה. אף על פי שאני שקופה להחריד. לא רק שאני מוותרת, אני מוכנה לוותר על חלקים לא מעטים בי, שמבחינתי הם לא משמעותיים, על מנת שקשרים יצליחו, והעיקר לא לריב. ולמרות זאת, ברגע שאני מרגישה דחויה\פגועה אני מתנתקת בקלות שלא תאמן, ועוברת הלאה. מה גם שאני לא יודעת לשמור על קשרים...

לפעמים זה גורם לי להרגיש לא אנושית בעליל. מעין עוף מוזר, עם רגשות במעטפת עור של פיל.

ובכל זאת, אם אתאר בקצרה מה הטייפ שלי בגברים אוכל להגיד בלב שלם שזה לא קשור למראה החיצוני. הוא רק צריך להיות מיוחד. מסתורי, נחשק, אינטיליגנט, כריזמטי, רגיש שמבין מעבר למילים ושיהיו בו דברים שארצה לעצמי.

זה די אבסורד, כשאני חושבת על זה, שעם כל הדימוי העצמי הפגום שלי והביטחון העצמי הנמוך שלי אני עדיין דוחה את מי שמחזר אחרי, ומחזרת אחרי הבלתי מושג.

אני מלאה בסתירות פנימיות.