צועדת מחדש

לפעמים כשאתה מחטט לי בפצעים עם מחט אני מחייכת לך ולוחשת שזה נעים לי.

שקרים קטנים, אתה מסתכל עליי בחיבה. אתה לא מבין שאצלי הכאב מהול בחיוכים ריקניים. הם אלו שמחפים על הרגשות השליליים כשהגרון שלי עוצר מבעדם לצאת.

את הכעס שמשתקף מבין עינייך אני מנסה לתפוס בין אצבעותיי ולהשמיד. אבל הוא חומק מבין אצבעותיי ופורץ חורק מבין שינייך, מקיף אותי בערפל תהומי, לא מחבק, שומר מרחק, שומר לעצמך.

את הרוח הקרירה שנושבת ממך אתה לא טורח לחמם, או לפחות להפסיק. ואני כבר קפואה, קרה, מחכה לחמה.

מסתכל עליי באדישות, ומפציר בי ללכת להתחמם בזרועות המנחם.

"זה נגמר", אתה לוגם מהכוס ומשרבב לעברי בפסקנות צדקנית. ואני עומדת מולך, מבינה עד כמה הייתי טיפשה, פוסעת לאחור, הולכת לישון. זה נגמר.

מחכה לך, האחר, שתביט בי בעיניים מנחמות-חמות, תלטף את ראשי ותודיע לי שאני שווה קצת, ממש קצת, יותר.