צועדת מחדש

כל מבט הוא סכין בלב שלך,
כל מבט, סכין
בלב.
כל לחישה היא סטירה בפנים שלך,
כל לחישה, סטירה.

הייתי נותן הכל, הכל, הכל, הכל
לא לחשוב יותר, לרגע אחד שקט.
לנשום.
לא לחשוב יותר. לרגע אחד שקט
לנשום.

כל שמועה היא טיפה בים שלך,
כל שמועה, טיפה
בים.
כל תקווה מובילה ליאוש שלך,
כל תקווה, יאוש.

הייתי נותן הכל...

כל מבט הוא סכין בלב שלך,
כל מבט, סכין
בלב.

 

שקט קטן ונעים. לרגעים קטנים וטובים, שבהם אני לא חושבת, אלא צוחקת ומשתעשעת בשיחות עם אחרים.

כל האנשים הטובים משתחררים. הייתי עצובה, כשניפרדתי ממנו, אבל לא בגלל שהוא עוזב. אלא בגלל שאצלי משהו מת. אולם כלפי חוץ זה היה התירוץ המושלם. כפי שלא ידעו שהיה לי חבר, כעת לא היו צריכים לדעת שאין.

גם לעצמי אני לא ממהרת לספר שזה עוד לא קיים. למעשה, אין מה לספר. זה משהו שידעתי שיקרה במשך שבועיים וחצי, כשהרגשתי שזה גוסס, והרשתי לעצמי להתרחק, לתקוף, ובעיקר להיות עם עצמי ולא באמת איתו.

העמדתי אותו במבחנים קטנים ומטופשים שרק איששו את ההרגשה שזה עומד להסתיים. ולבסוף הוא ידע לדבר, בזמן שאני שתקתי.

אני לא באבל, ואינני עצובה. לא כפי שהייתם מצפים מכל אדם נורמלי שזה עתה נפרד. אני יכולה להסביר את זה- היו לי שבועיים להתכונן. שבועיים להיות באבל שבהם הרשתי לעצמי להתפרק ברכבת ולהיות עצובה, שקועה במחשבות עליו, כשאין אף אחד מולי. מהסיבה הפשוטה- שלא ישאלו.

זה התחיל להטריד כששקעתי במחשבות עליו לא רק ברכבת.

"יש לך משהו עצוב בעיניים." מצחיק אחד. מצטט ממסודרים. ואני לא יודעת- איך אני אמורה לענות על ציטוט כזה? חיוך נבוך, הוא מישיר מבט, בעוד שאני משפילה את שלי, ממלמלת שזה סתם...

הוא קצין, קצין חמוד בדרגת הסגן. כרגע הוא מתעניין בחיילת בלונדינית, ואני לא מתעניינת בכלום.

החיים ממשיכים, ואילנה שעדה לפרידה שנייה אמיתית שלי תוהה שוב איך זה שאני לא מדוכאת, בזמן שאני לא מבינה למה עליי להיות מדוכאת. זה לא מתאים לי. אני רגילה להכין את עצמי לפרידות, כך כשהן מגיעות אני לא מתפרקת, אלא ממשיכה הלאה כאילו כלום לא השתנה... אם כי, אני מכינה את עצמי למותו של אבי כבר הרבה זמן (מאז ההתקף לב הראשון שהיה לפני 4 שנים), כפי שמשפחתי רמזה לי כי עליי לעשות ("הוא לא יחייה לנצח, את יודעת!" "הוא מאוד חולה!!! תראי אותו!!" אני מוכנה להשבע שאני לא עיוורת), והוא עדיין איתי (תודה לאל).
זהו.. מה נותר להגיד?

אני מתנצלת, באמת, אם פגעתי בך. קשה לי להתווכח עם רגשות, אפילו שעשיתי את זה. אם אתה מאמין שהמעשים שלי בניגוד לדיבורים שלי הביעו זלזול בך, פגעו בכבוד שלך, לא נותר לי כלום מאשר להתנצל.

אז סליחה, *****.

(זה קשה כשאוהבים באמת. תבטיחו לי שפעם שלישית גלידה, כי זה מתיש.)