צועדת מחדש

"הכי יפה בעולם

יודעת טוב מכולם

שבלעדיה אני מטומטם...

הכי יפה בעולם

חשבתי שאני רואה יותר מידי

אולי אשיר לך כך

את שיר הדנדילייט

אני בא,

דברי אליי

הכי יפה בעולם

כשהיא עומדת מולם

אני יודע מכאן ששם..

הכי יפה בעולם

חשבתי שאני רואה יותר מידי

אולי אשיר לך כך

 את שיר הדנדילייט

אני לא מסוגל יותר לראות

השמים השתקפות

של עינייך הכחולות..

את מביטה אליי מכל פינה

זו עדשת המצלמה

לא אליי את מביטה

הכי יפה בעולם..

יודעת טוב מכולם

שבלעדיה אני מטומטם

הכי יפה בעולם...

חשבתי שאני רואה יותר מידי...

אני לא מסוגל יותר לראות

השמיים השתקפות

של עינייך הכחולות

את מביטה אליי מכל הפינה

זו עדשת המצלמה

לא אליי את מביטה...

הכי יפה בעולם...

הכי יפה בעולם...

הכי יפה בעולם...

הכי יפה בעולם...

הכי יפה בעולם...

הכי יפה בעולם..."

מתחשק לי להיות הכי יפה בעולם. לדעת שבלעדיי, אתה בעצם מטומטם.

אבל אתה איתן. רגליך יציבות על הקרקע, והשכל שלך מחשב את ההווה.

הייתי אומרת שאתה דומה לי, ושגם אתה פריק כונטרול, אבל כבר גילינו שזה לא באמת נכון.

ועכשיו האדמה מתחילה להשמט מתחת לרגליי, ואני נכנסת אל תוך סערה חדשה.

אני משתנה, ואתה שם צופה בי. לשם שינוי, אתה לא מנחה אותי, נותן לי לעשות כל אשר עולה על רוחי.

רכרוכי, הייתי אומרת. אולם זה רק החיוך האילם שמדבר מתוכי. כנראה שטוב לי איתך.

בלי מאבקים עיקשים על מה יהיה גורלי. אפילו שאני מפסידה לך...

לא הבטחתי לך שאשאר נאמנה לך לנצח נצחים. ולא הבטחתי לך שתהיה שונה מהשאר.

כבר ידעת מראש שאני לא נוהגת להתקע בזכרונות מהעבר. זה עצוב להגיד, אבל אפילו הזכרונות הקטנטנים והלא מעורפלים, מרגעי האושר שלנו נכחדו מזכרוני, ואיתם כל הטקסטים שלנו, אותם שיננתי בע"פ. ומי כמוך יודע שהזכרון שלי לא מוגבל כלל.

זה נגמר, זה מת. וכמו שאמרתי, זה הרופא שהרעיל את אהבתנו במקום להבריא אותה.

לא הרגשתי צורך להתאבל, אתה יודע שאני לא מתאבלת. אני ממשיכה הלאה. בוקר חדש, ואני שמחה מחדש. מחפשת את הבא שיקח חלק מהצגת חיי, יתאהב בי ואני בו. אני מחפשת לחיות.

לא התכוונתי מעולם למות או לשקוע בדיכאון כבר בגיל כזה צעיר.

נכון, אתה צודק, לא פעם התחננתי בפנייך בחיוך מתוק שלא תעזוב אותי לעולם. לא פעם ציינתי שאתה ה-כ-ל בשבילי. נכון, כל מה שתגיד יתפוס. אפילו פנטזתי על שנינו בדירה אחת.

אבל אני לא שולטת בחיים שלנו. ולפעמים חלומות לא מתגשמים, כי הם לא נועדו להיות. ופתאום צריך להמשיך הלאה, על מנת להמשיך ולהתקיים. ואתה בעצמך ראית, אתה בעצמך קראת שהיו לי רגעים קטנים שבהם לא הייתי מאושרת איתך, ולצערי זה היה הדדי. כל הקטעים שדיברו על הריקנות המופלאה שלי, כל הבדידות שהורגשה מהטקסטים שלי... הרגשת חוסר הביטחון הזו שליוותה אותי לכל אורך הדרך, מאחר והרגשתי שאתה לא שם בשבילי...

זה בסדר לבכות, זה בסדר לבקש הפסקה. זה בסדר גם להיפרד, למרות שאתה מודע לכך שאתה טעית, ועליך לתקן.

אך בבקשה ממך, אל תצפה ממני להשאר באותה הנקודה. אל תצפה ממני להתבסס בעצב של עצמי, ולא להוציא את עצמי מזה ולהתחיל מחדש.

הרי שידעת תמיד שכשרע לי אני בורחת, אני מתחדשת ומכירה אנשים חדשים, ומשאירה את האחרים מאחור ללא היסוס. זה אכזרי, אבל הכרת אותי...

ואתה בנאדם מדהים, והלוואי שתימצא מישהי שמתאימה לך. מישהי שתהיה מדהימה ביופייה ובאופייה, ממש כמותך. מגיע לך כל האושר שבעולם. ואני אהיה הכי מאושרת בשבילך...

אפילו שתמיד אוהב אותך, כי הפינה הקטנה והחמה שיש לך אצלי לעולם לא תגווע...

רק בבקשה, אל תיפגע בי. אל תיפגע באושר שלי. ואל תשקר, אני כבר יודעת מתי אתה משקר.

You touched my heart you touched my soul.
You changed my life and all my goals.
And love is blind and that I knew when,
My heart was blinded by you.
I've kissed your lips and held your head.
Shared your dreams and shared your bed.
I know you well, I know your smell.
I've been addicted to you.

Goodbye my lover.
Goodbye my friend.
You have been the one.
You have been the one for me

I am a dreamer but when I wake,
You can't break my spirit - it's my dreams you take.
And as you move on, remember me,
Remember us and all we used to be
I've seen you cry, I've seen you smile.
I've watched you sleeping for a while.
I'd be the father of your child.
I'd spend a lifetime with you.
I know your fears and you know mine.
We've had our doubts but now we're fine,
And I love you, I swear that's true.
I cannot live without you.

מיותר לציין שאני מתכוונת לכל מילה. אני ואביב נפרדנו, בפעם האחרונה.

אני יודעת שזה סופי, לפי החור העמוק שנפער לי בבטן בכל פעם שמשהו מזכיר לי אותו.

אני יודעת שזה סופי, כי משהו מת, והרופא לא תיקן.

גם הרופא מת, התרופה שלו היתה רעל, למי שתהה.

ממממ... חוץ מזה, קצת בעיות שגרתיות במשפחה.

הכל ממשיך להתמוטט, ואני ממשיכה להיות עמידה. אולי זה מה שאני זקוקה לו באמת? לסערות.

הכל התחיל מזה שהוא ביקש הפסקה. יום למחרת הייתי שבורה. ניסיתי שלא להראות את זה, לא התאים לי להתפרק. עבדתי בצומת, ובאחת המכוניות נסע אדם מבוגר, עם זקן וכיפה על הראש. עיניים תכולות ומרגיעות, ופנים של איש טוב. חייכתי אליו, והצעתי עיתון. אבל הוא דיבר על עצב בעיניים שלי. הוא סיפר שהוא כל פעם רואה אותי בצומת הזו, ותמיד אני נראית אופטימית ומלאת שמחת חיים, אולם היום ניכר העצב בעיניי. לפני ששמתי לב כבר הייתי צריכה להסתובב, כי שקיי דמעות מילאו את פניי. התנצלתי, ואמרתי שהכל בסדר.

הוא התעקש, עשה סיבוב וחזר לדבר. כעשרים דקות הוא השקיע בי, למרות שלא היה לי נעים. הוא שאל מה קרה, ומי האשמים במצבי. סיפרתי לו הכל, והוא חיזק אותי.

כשחזרתי לצומת שלי, דמיינתי איך העננים משנים את צורתם, ומספרים לי סיפור שלא קיים. כמו שהמלאך עם הכיפה סיפר לי- על היותי בחורה לא סטנדרטית עם אינטילגנציה רגשית מעל הממוצע, ועומק שלא קיים אצל כולם. כשמחיתי בדמעות ובמילים, הוא אמר שאני מדברת מתוך חוסר ביטחון שסובבי, כולל משפחתי כנראה, גרמו. הרגשתי חשופה, ומרומה. הרי שלכולם אומרים את אותו הדבר, למה שאאמין בכלל? זה כבר הפך לקלישאה, להגיד למישהו כמה הוא לא סטנדרטי, כשהוא בעצם מתחת לסטנדרט עפ"י רוב.

הרגשתי חשופה, כי הוא ידע הכל, מבלי שנאלצתי לומר. הוא רק טעה כשאמר שאני מעל הסטנרדט.

את הפרידה לקחתי טוב. היה לי שבוע להתכונן לקראת, והדיכאון ממשיך בדרכו ולא מבקר אותי.

עד כדי כך שאנשים דואגים שמא אני לא אנושית, או שאני סתם שקרנית. אח"כ אומרים שאני מדחיקה, ובשלב מסויים הכל יתפרץ. הכאבי בטן והדקירות בחזה מספיקות לי לאט אטה..

וכפי שהסברתי, אין לי באמת זמן להתמוטט. אני עסוקה בלעבוד הרבה, חברות וכו... מה גם, שההורים שלי לא יודעים על הפרידה, וכרגע זה מצב שנוח לי איתו. אבא ניסה לחקור, אבל קטעתי אותו כמו תמיד.

יש להם בעיות משלהם. במיוחד עכשיו.

מלבד זאת, אני מרגישה שאני עולה על מסלול חדש, שיוביל אותי לעתיד אחר.

אולי גם אשתנה טיפה.

אני חושבת שאני יותר טובה בלזייף בעברית מאשר באנגלית.

משהו בלתי מזוהה, בהרגשת הביטחון, הכרת המדובר ברמה עמוקה, שנותנת לי הרגשת ביטחון.

הצורך ברגשות בכל דבר שנעשה, על מנת להרגיע את המצפון שלי.

למרות שהמצפון שלי הוא שקר גס, למען האמת.

ואם כבר מדברים על אמת, מושג שלא קיים בלקסיקון החודשי שלי, שהרי מה הוא נותן לנו בכלל?

שקרים לבנים, שקרים קטנים.

את שקרנית. את ילדה קטנה ושקרנית.

זה לא משנה, כולנו שקרנים. נכון? הודאת כבר שאת משקרת. את שקרנית, מה יש להסתיר?

ביטחון, בסיס נרחב של רגשות שידועים לי, ולא מוסתרים בצללית של אדם מאושר. ביטחון, לדעת שגם מחר אתעורר לאותו היום, אותם אנשים ואותם אהבות.

שכולם יספרו לי על העולם היפה שבנו במיוחד עבורי, ידברו על יופיי הכללי, ועל עתידי המזהיר.

שקרנים.

שקר קטן שמחלחל לתוכי

שקר קטן, נבנה בתוכי

שקר קטן, לא סיפרת שאתה בכלל סרטן.

שקרים, כולם שקרנים. שקרים שהורסים את מי שאתה, ובונים לך אני חדש.

מסתוריות, אני שונאת אנשים מסתוריים.

לועגת, ולא בסתר, לאנשים מסתוריים.

מה כבד עליכם, שאתם שומרים הכל לעצמם?

שקרנים, אתם לא מבינים? זה לא מכביד באמת למצפונכם.

שקרנים, שיקרתם ושוב נכשלתם- מצפונכם נרמס ע"י שקריכם.

שקרנים, איבדתם כל צלם אנוש.

שקרנית, את בכלל לא אנושית. שקרנית, את מפלצת אמיתית.

אני לא יודעת האם זה מצחיק או עצוב, אבל אין לי למי לפנות כשהכי כואב לי.

אני מאמינה שזו רק האישיות הדפוקה שלי.

נו, כבר אמרתי לך ללכת לעזאזל.