בכיתה ח' אחי הודיע לכולם שהוא וגיתית מתחתנים.
שמחה וששון, לכל ילד תפריט מזון. או ליתר דיוק, כיצד התחיל מסע הדיאטה שלי.
תחילה נסעתי עם אחותי רעות, אל האחות הגדולה, איילת. איילת היא מעצבת שמלות ערב\כלה. טוב, עכשיו כבר לא, אחרי שפשטה רגל.
כשהגענו אל איילת, התופרת מדדה את היקפיי, והסתכלה בי בפליאה.
"היא האחות הקטנה שלכן?" התופרת שאלה את אחיותי, והן ענו במקהלה שכן.
ואיכשהו כרגיל זה הגיע לנושא החשוב שלכבודו התכנסנו: שיר היא המלאה (שמנה?) של המשפחה.
התופרת מסתכלת עליי, על איילת שאחרי 2 לידות, על רעות, וקובעת במבט אחד, שאכן אני לא מתאימה ל-2 הדקיקות האלו.
לאחר המדידות, איילת אומרת לרעות שעליה לעשות כפיפות בטן ("תעשי 30 כל יום. זה יוריד מהבטן, זה הכל."), בעוד שאותי היא לקחה לרופא ילדים.
כשהגענו אל הרופא, הוא שאל: "מה את אוכלת בדרך כלל?"
"בבוקר אני שותה שוקו מהמוכנה, בצהריים פסטה ושניצל, בערב פרוסה עם משו', אולי מעדן ופרי."
"מה פתאום שוקו?? את יודעת כמה קלוריות יש בזה?? אל תאכלי כלום בבוקר. כוס מיץ תפוזים בלבד!" קבע הרופא מבלי למצמץ.
בנסיעה בדרך הביתה, איילת אמרה שעדיף שאוכל פסטה, כי זה לא משמין.
מכיתה ז', עד כיתה י', לא אכלתי בבית הספר בכלל. הרגשתי כמו פרה בגן חיות, שכולם מסתכלים עליה. הרגשתי שבגלל עצם היותי לא רזה, אסור לי לאכול. בזמן שהילדה הרזה ביותר של הכיתה השוויצה איך היא אוכלת כל בוקר 6 בורקסים וטוסטים.
בכיתה ט' עברתי לפרדס (חרא) חנה. ואני בשלי, המשכתי שלא לאכול ארוחת בוקר בבית הספר (בבית כן). האוכל שלי היה מסטיק מנטה, ואולי קצת מים (למי שזוכר, בכיתה ה' אמא אמרה לי שלשתות פטל משמין, ועל כן הפחתתי את כמות השתייה שלי, עד לכוס אחת ביום. בצורה לא מודעת, כמובן.).
בבית הספר החדש מצאתי חברות חדשות, וביניהן ספיר. ספיר שתתה הרבה מים, השתינה הרבה בבית הספר, ואני נגררתי אחריה. עד כדי כך, שלקראת סוף כיתה ט', התחלתי לאכול שוב בבית הספר.
בכיתה י' החלטתי שהגיעה השעה שאעשה דיאטה רצינית. כיאה לילדה רצינית והחלטית (לא באמת), קבעתי תור לדיאטנית בשם רונית. רונית התגלתה כאישיות חביבה, שמנמנה וחייכנית. ולאחר שקילתי, היא הכינה לי תפריט, בהתאם למשקלי. אך לפני כן, היא שאלה למה אני רוצה לעשות דיאטה, כי שמנה אני לא. עניתי שכל רצוני הוא להרגיש טוב עם עצמי.
וזה התפריט:
בבוקר לפני בית הספר:
כוס דגנים + כוס חלב.
בבית הספר (למדתי עד 4 רוב השבוע):
4 פירות + 2 סנדוויצ'ים.
צהריים בבית:
חצי צלחת מנת פחממות, ועוד חצי של מנה בשרית + סלט קטן + פרי.
בערב:
פרוסת לחם + סלט ג-דול, מעדן (עד 3 אחוז, ופעמיים בשבוע מילקי) + 2 כפות גדושות של גבינה לבנה 5%.
היא הוסיפה שעליי להתעמל 4 פעמים בשבוע, כאשר כל פעם תערך כ-45 דקות. ופעם בשבועיים היה מותר לי לאורחת ערב משולש פיצה + גלידה. פעמיים בשבוע חטיף (חוץ מבסלי, ומאז אני לא אוכלת גם בסלי).
ביום שבת היה מותר לי ג'חנון (בכל זאת, אמא תימניה). ואם כבר המבורגר, בלי הצ'יפס בבקשה. ואם אפשר, צ'יפס מחוץ לתחום.
סה"כ תפריט סבבה. המה-מה, בבית הספר כשהיו רואים אותי אוכלת כל הפסקה לערך, היו מעירים. ולי אישית זה היה נראה כמו תפריט השמנה. למרות שרזיתי יפה מאוד.
לאט לאט כל עניין הדיאטה דעך. קיבלתי את המחמאות שלי, הרגשתי טוב עם עצמי, והחלטתי שדי.
בתחילת החופש הכרתי את אביב (לפני כיתה י"א), והייתי מאושרת. היו ימים שלא אכלתי ממש, כמו כל שר המאוהבים לראשונה. הבעיה התחילה לקראת אמצע-סוף שנה. אני התחלתי ליטול גלולות, הפסקתי ללכת למכון כושר, ולאט לאט תפחתי. כמה תפחתי? 3 קילו, שכיום כמעט וירדו. לא שאני בדיאטה או משהו, אבל מסתבר ששתייה מרובה עוזרת.
היום אני מרוצה מגופי, לא רוצה לרדת במשקל, וטוב לי עם המידה שלי (40).
^ מדובר, איך לא, בשקר גס שתשמעו מכל מתבגרת שנייה.
למען האמת, אני שונאת את מכנסי ה-40 שלי. סוגדת ל-38 שלי. אני אומנם משתחלת "היטב" ל-38, אבל מתקשה לנשום איתן.
"מה אמרת? אני לא שומעת, אני עסוקה בלנסות לנשום." אני מתרגלת עם עצמי מול המראה בכל פעם.
בימים הטובים ( כלומר, בימים בהם אני מרגישה לא שמנה), אני נכנסת למכנסי ה-38, עושה פוזות במראה, ומאחלת לעצמי פחות 3 קילו.
מאז כיתה ח', אני במלחמה מתמדת עם השומנים שלי. אולי כבר מכיתה ו'? שכן, כבר אז ידעתי כמה קלוריות יש בכל דבר (אתה, כן אתה, זה שאוכל עכשיו וופל, הידעת שיש קרוב ל-500 קלוריות ב-100 גרם בזה? ובמלפפון חמוץ יש 21 קלוריות במאה גרם, ידעת?כן, כך התחיל הרומן שלי ושל המלפפונים, למי שתהה).
אני חושבת שכולנו, מעצם היותנו בנות עסוקות במלחמות שווא עם המשקל שלנו.
ויותר מזה, הגיע הזמן לשנות את זה.
ארחיב על כך בפוסט הבא, בתקווה.
קרדיט למורנוש שבזכותה הצלחתי לכתוב.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
