צועדת מחדש

אני מתגעגעת

רגש כזה,

לבנאדם כזה

שלא יחזור,

כי הקרב הביס אותו.

כמו אהבה

אבל בכיסוי,

שפחות יכאיב.

ופצע קטן,

שמסמל את המושלם

עכשיו מדמם למוות

ולא יודע שזמנו תם

זה הזמן,

להגליד, קטן

אבל הוא גדל

וחיוכו מתרחב

כאב,

הוא מאיים

כאב,

הוא צוחק.

לכי, הוא חוגג,

לכי, הוא מדבר,

לכי, הוא מסמן,

לכי,

ואני כבר מת.

פצע חדש,

לב חדש

לכי, קטנה

לכי, ילדה

פצעי את עצמך

במחט זעירה

רעל מבצבץ,

רעל תוקף.

לכי קטנה,

לכי ילדה,

פצעי את עצמך,

וחפרי לעצמך, קטנה

את הקבר,

אליו תשליכי את כל הדמעות שלא יוצאות.

את הרגשות,

תקברי גם כן

מלמעלה, סתכלי עליהם בבוז.

סנני לעברם:

אני אוהבת אותכם,

אני רוצה להיפרד.

פגעתי בכם, אני מודה, אבל כאן זה נגמר.

אל תשכחי,

מחר יום חדש,

רמסי אותם, ילדה

רמסי, כאילו אין מחר.

וכשתמותי,

זכרי, עשיתי הכל למענך.

(אני זקוקה לקצת פסק זמן מישרא, וקצת מהחיים. אם אפשר, לנתק מכשירים. אני קוראת את כולם. חשוב לי שתדעו. מהתאווה העצומה של נאור, שתפסה חלל גדול בפוסט שלו ועד להתנשאות של אל באנדי. נשיקות וחיבוקים לכולם...)