מאביב נפרדתי 4 פעמים.
שיעור ציור
הפעם הראשונה היתה כשהיה לנו 10 חודשים לערך. כחלק מהיותו צייר מוכשר, הוא למד אצל מורה פרטי לציור. המורה הציע לו להשתתף בשיעור מיוחד. שיעור שבו מציירים דוגמנית ערומה. כשאביב סיפר לי על זה, כל רגשי הנחיתות שלי צפו. עד היום רק אותי הוא ראה ערומה, והיה לי טוב כך. הוא חשב שאני מושלמת, ולי לא היתה כל סיבה להרגיש מאויימת. מה יהיה עליי עכשיו? הוא יראה מישהי עם גוף יותר יפה משלי, ואז? אז הוא ימשך אליה, וינטוש אותי לטובתה. לחרדה של ממש נקלעתי. אביב מצידו צחק, ואמר שזה לא יקרה לעולם. כתוספת, הוא הוסיף שהשיעור עולה הרבה כסף, וזה לא מושך אותו כלל.
פתאום הרגשתי שאני חונקת אותו. אני שנשבעתי בי כי אם מישהו ילחץ\יחנוק אותי, לא יהיה איתי יותר, חונקת? אמרתי לאביב שאם הוא רוצה, שילך. תשובתו היתה חד משמעית, שאמרה כי איננו מעוניין כלל.
כעבור חודשיים בשיחה עם חבר שלו, הוא פלט שאביב היה כבר בשיעור ציור כזה.
"מה? את לא יודעת?" הוא שאל המום.
"לא..."
"אה, יכול להיות שהתבלבלתי..." מכאן התחיל הידיד להתבלבל, ולנסות לחזור בו. באותה השניה התקשרתי לאביב, ומבלי הפוצי שמוצי הרגילים שלי ("מוווותק, מה שלומך??" ואחר כך, "אני כל כך אוהבת אותך!"), דרשתי הסבר. אביב גימגם, ואמר שזה נכון. ניתקתי באותה השנייה. כשהוא חזר אליי, ליבינו את הדברים פחות או יותר. אך לאט לאט הרגשתי איך הזעם שבתוכי עושה שמות, ובשיחה אחת איתו שיחררתי את הקיטור.
"הפכת לסיוט", הטחתי בו.
שתיקה בצד השני.
"הפכתי לסיוט? אז מה את עושה איתי? את כל הזמן מאשימה אותי, ומה איתך?"
"לך לעזאזל", נפרדתי ממנו, והתנתקתי.
דמעות הציפו אותי, והיסטריה שלטה בי. הסתגרתי בשירותים שלי במשך שעתיים, ובכיתי. בכיתי, בכיתי, בכיתי.
הרגשתי חנוקה, מתה. התקשרתי אליו מיד, והוא אמר שהוא מצטער. "אני אוהב אותך."
"אני אוהבת אותך", השבתי בכנות תהומית. מה זה אוהבת? לא יכולה לחיות בלעדיו. לא יכולה להסתכל במראה, ולדעת שאנחנו פרודים. חזרנו, מבלי להזכיר שבכלל נפרדנו.
יומהולדת.
ביום הולדת ה-17 שלי אביב כבר היה בצבא. קבענו שאבוא אליו, אבל מטעמי נוחות ביקשתי שיבוא אליי. אך רצה הגורל, והוא חלה. לא שאני לא נוסעת אליו כשאני חולה, כן? אבל אצלו המצב שונה. אבוי ואבוי שהבן הקטן והאוהב ייצא כשהוא חולה! את היומולדת שלי העברתי לבדי. כל התיסכולים שעד כה אגרתי, כל ההתנהגות המגעילה שלו כלפיי, חוסר ההתעניינות בי, יצאו מבלי שיכולתי לשלוט בהם. כמובן שזה היה הדדי, לכל התוהים. וכך יצא ששוב נפרדתי ממנו.
יום למחרת, דיברנו. כמו ילדה קטנה רצתי חזרה אל בין זרועותיו.
המתנות
לפעמים זה נדמה כדבר פעוט וחסר חשיבות. אני בעצמי מבקשת תמיד שלא יבזבז עליי כסף. אבל זו מנטרה קבועה של רובנו, לא? במקום מסוים, תמיד נרצה לקבל מתנות. לא כאלו ששוות הון תועפות, אבל כן כאלו שבאות מכל הלב. כאלו שיגידו לנו במילים אחרות שהגבר שלנו עדיין חושב עלינו, עדיין מאוהב עד כלות נשמתו, ועדיין שם בשבילנו.
אחרי הכל, מי אוהב להעניק ולהעניק מבלי לקבל מאום? מה הקשר? מאז שהוא התגייס, הוא הפסיק לכתוב\לקנות. ובכלל, הפסקנו לדבר כבעבר, פחות סבלנו אחד אל השניה, פחות הכל. גם במיטה. רק המריבות התגברו.
ופתאום יש בנינו הרבה פערים. אני רוצה כמה שיותר להפגש איתו, הוא זקוק להרבה זמן עם עצמו. אני רוצה לדבר איתו דרך האייסיקיו, הוא מעדיף לצאת להתאוורר עם החברים שלו. אני מעדיפה להיות איתו בחדר, הוא מעדיף להיות בסלון.
בפעם השלישית שניפרדנו, הוא אמר שהוא לא רוצה להפגש אותי בסופשבוע. שהוא זקוק לזמן לעצמו, ומלבד זאת, אימו רוצה זמן איכות איתו.
ואיפה אני? מה איתי? איתי, שבקושי פעם פעמיים בשבוע אתה נפגש. ומה זאת אומרת אין לך זמן לעצמך, כשאתה יוצא כל יום מהצבא? מה איתי? חלק חשבתי לעצמי, וחלק אמרתי לו.
בסופו של דבר, הבנתי שאני זקוקה לכמה שיותר ממנו, בעוד שהוא מעדיף כמה שפחות. ההדדיות שהיתה עד כה נפגעה. ונוצר פער ביני ובינו. הרגשתי דחויה, והוא הרגיש שאני לא מבינה אותו.
נפרדתי, ברחתי. הייתי אמורה לנסוע אליו באותו היום, אבל ביטלתי. העדפתי להשאר בבית, ולצאת לשם שינוי עם החברים שלי. ביציאה סיפרתי לחברה שלי שנפרדתי מהחבר.
"מה? למה? איך יכולת לעשות לי את זה?" תכירו, בת אל, החברה הטובה שלי. זו שחושבת שאביב הוא יצור יפהפה, זו שמחבקת ומנשקת אותו בחום, למרות שהיא מודעת לקנאתי הרבה.
"מה? מה הקשר אלייך?"
"את לא מבינה", היא מנסה להסביר, "אני ובן נהיינו חברים קצת אחריכם! זה אומר שעכשיו גם אנחנו ניפרד! את עושה לנו עין הרע! תחזרי אליו, את שומעת?!"
הייתי המומה, והעדפתי לצחוק, מאשר להתרגז באותו היום. ובהזדמנות הראשונה שהייתה לי, ביקשתי מידיד שלי טרמפ הביתה.
בדרך, הוא אמר שטוב שניפרדתי, ושעכשיו אני חופשיה. אגב חופשיה, אני מוזמנת לקפוץ אליו. מה זה לקפוץ? להשתולל עליו. לקרוע לו את הבגדים, ולהשאיר אותו חסר נשימה. מיד הבהרתי לו שאני עדיין מאוהבת באביב, ושאני לא מעוניינת בסטוצים. וגם אם לא אחזור לאביב, אני לא מעוניינת בקשר בזמן הקרוב.
כאילו, הלווווו אני שבורה כרגע? אניבאודי?
יום למחרת, שוב חזרתי אל אביב, וקבענו שביום ראשון הוא יבוא אליי.
ביום ראשון קיבלתי טלפון מפתיע מחברה.
"שרה, מה המצב?" (שרה זה הכינוי שלי בזכות לוטם. הו, לוטם)
"הכל טוב, מה איתך?"
"בסדר, תקשיבי.. את יכולה לבוא אליי??"
"לא.. למה? מה קרה?"
"יש לי הפתעה בשבילך?"
"הפתעה? איזו הפתעה?"
"יש לי מישהו להכיר לך..."
"מי אבירן?" כשלי ולאביב היה 3 שבועות, הכרתי את אבירן. בחור מקסים שחיזר אחריי, ומאז אותה חברה ועוד אחת מתעקשות לשדך לי אותו. אומנם במתינות, כי יש לי חבר, אבל בכל זאת.
"לא.. לא.." היא ענתה.
"אז מי זה??"
"מושיקו מתל אביב. בחור נשמה,שרה. הוא אוהב, תומך.. מושלם!!! ישר חשבתי עלייך."
"תודה שחשבת עליי, אבל החבר שלי בדרך אליי. חזרנו."
רק נפרדנו (וחזרנו), וכבר מנסים לשדך לי.
שיחרור קיטור מצידו היה בפרידה האחרונה שלנו. הוא קרא לי חולת נפש, לא התנצל גם כשהתחננתי כמעט... והחלטתי שדי, אני לא מסוגלת יותר, ונפרדנו. שבועיים שלמים של חוסר וודאות, לפחות מבחינתי.
נפרדנו ביום שבת, וביום ראשון התחלתי לספר על הפרידה. תחילה לX, הידיד. שכמובן חייך, ואמר בביטחון שזה היה לו ברור שניפרד. החלק הטוב ביותר בסיפור הוא שאני הייתי שבורה לחלוטין, ניסיתי למשוך את תשומת ליבו, והוא די התעלם.
ככה זה. לא נוח להיות בקרבת אנשים שבורים שכל מה שהם רוצים זה לספר כמה מר ורע להם (או במקרה שלי לשכב על הדשא לצידו ולשתוק. רק זה היה עוזר לי..), בזמן שאתה רק מתכנן איך לדפוק, ולהוכיח לעצמך כמה שאתה ג-ב-ר.
ליאל שראתה אותי שבורה ניסתה לדבר ולעזור, אבל הייתי כל כך פגועה, שלא הייתי מוכנה לדבר עדיין.
עצוב להגיד, אבל לא באמת שמו לב שרע לי. ורק כששאלו אותי מה עם אביב, עניתי במבט מושפל כלפי מטה שנפרדנו. ואז מגיעות שאלות ה"למה??" ו"תחזרי אליו!" או במקרים אחרים כמו: "מה את מרביצה לי? תרביצי לחבר שלך!"
"נפרדנו.."
"מה? למה?"
"לא עניינך" ~מחטיפה לחרא סטירה~.
כבר התחילו לריב בגללי. ביום רביעי סיפרתי למיכל, ששאלה מי איתי ועם אביב, שנפרדנו, היא נכנסה למצב של הלם כמעט. התחילה בשאלות הרגילות, ולחצה שנחזור.
למחרת בבוקר היא תפסה אותי במסדרון השכבה, הצמידה לקיר והתחילה לחקור ולדרוש שאחזור לאביב.
"הוא יפה!!! ואת... את י-פה גם. תחזרי אליו!!" למזלי כעבור 5 דקות היה צלצול, והמורה שלי לביולוגיה הגיעה.
בסוף היום, בדרך להסעות מיכל ואביחי התחילו להתווכח למי סיפרתי קודם על הפרידה. כמעט הלכו מכות שם, בחיי. שניהם התאכזבו לשמוע שהם שמעו יחד על המקרה באותו יום (בבוקר של אותו היום לטענתם. אני בכלל לא זוכרת), ושגם זה היה 4 ימים אחרי המקרה.
בערב דיברתי עם X. סיפרתי לו שפתאום יש לי מחזרים, ו**** מנסה להתחיל איתי גם. אפילו הוא!!!! ושאני המומה, ושמתחשק לי לשלוח פצצת אטום על כולם. והוא? הוא??!! "ומה אם אני אציע לך?" הוא רמז לי שוב כמה שהוא גבר-גבר, שיכול להשיג אותי אם רק ירצה.
עניתי לו בקצרה שלא כדאי לו, כשלעצמי חשבתי שבאותו הרגע הכי נוח לי יהיה לשלוח עליו איזה טיל סקד נחמד.
הוא פשוט לא מבין שאני בסה"כ ידידה שלו, ולא אחת מהכוסיות שעומדות בתור אצלו בשביל כמה מילים יפות.
אחרי שבועיים כל הסיוט הזה נגמר. אני ואביב חזרנו. תחילה מבולבלים, ואחר כך חזרנו למוטב. אחרי שיחה שבה בכיתי במשך שעתיים כמו מטורפת (הייתי לפני מחזור, מותר לי!), והוא היה המום מהמצב שאליו נקלע (או במילים אחרות מהיצור הבכיין שמולו), הוצאנו הכל ונרגענו. היתה לנו שבת קסומה ונפלאה.
ואני חייבת לנפץ אשליות: סקס פיוס לא באמת כזה טוב, לעומת זה שאחריו.(;
אל תשאלו, עכשיו מהמרים עלינו כמה זמן נשרוד ביחד. לא נעים לי לאכזב, אבל אני לא מתכננת לעזוב אותו בקרוב.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
