צועדת מחדש

יכול להיות שאני הוזה, מי אמר שלא?

אבל תראו משהו נחמד שקראתי:

"לקולה יש תאוריה שאומרת שהכל הדדי. שמה שאדם אחד מרגיש לשני הוא בהכרח מה שהשני מרגיש אליו.

היא מתווכחת על נכונות התאוריה הזאת- טוענת שאם צד א' מאוהב בצד ב' וזה נראה לא הדדי כלפי חוץ ההסבר הוא שצד א' מגזים במה שהוא חושב שהוא מרגיש לצד ב' ושצד ב' מפחית במה שהוא מרגיש.

למה? כי אתה יכול ללכת לקראת מישהו במאה האחוזים של הדרך ולא להשאיר לו שום מקום לבוא אליך, ואז הוא מרגיש חנוק, או לא מרגיש בכלל את השביל שסלול בין שניכם, ואתה יכול להישאר במקום ולא לזוז ואז השני מרגיש שהוא חייב לבוא עד אליך - בכל מקרה, כל עשייה קיצונית בין שניי בני-אדם יכולה להתפרש כרגש חזק ולאו דווקא כרגש הנכון. בסופו של דבר, אחרי שעובר זמן, אומרת קולה, צד א' יגלה שהוא לא היה כל כך מאוהב כמו שהיה נדמה לו בזמנו, וצד ב' יגלה שהוא היה יותר מאוהב ממה שהוא חשב. כלומר- הכל הדדי. שני הצדדים הרגישו אותו הדבר, אבל הפרשנות שלהם את הרגש בזמן אמת היתה שונה, ופרשנות היא דבר שהוא תלוי חינוך, מבנה נפשי, נסיבות והמעשים של האדם שעומד מולך."

(יש אלוהים- ע"מ 88 פסקה שנייה עד אמצע השלישית)

אני קוראת את זה, וחושבת לעצמי, שאולי יש מצב קטנטן שאני לא הוזה. וכל מי שהיו ויהיו לי עוד רגשות כ"כ עמוקים ותשוקה כ"כ עזה כלפיו מרגיש גם כן כלפיי. שכן, איך אפשר לפתח משהו כל כך עמוק מבלי שזה יהיה הדדי? אם אין הדדיות, אין סיבה לפתח רגש כנה באמת. ואכן כך, אחרי שהרבה זמן לא דיברתי איתו, אני שקועה עמוק במחשבות עליו, והוא מתקשר אליי בחביבות יתרה, לשאול לשלומי ולהבטיח את השיחה הבאה. 

כנראה שזה מה שאני צריכה כדי להתאהב, משחקים קטנים ומטופשים. קשים להשגה, עלק.

למסירה:

חוקית בעליל, ישירה שלא שומרת את הרגשות שלה לעצמה, קנאית למושא אהבתה, מסורה, נואשת לאהבה, אסרטיבית, שתלטנית חסרת תקנה, מופנמת, רגישה במיוחד בליווי צמוד של מדריך הפעלה.

במילים אחרות- מתוסבכת, שמחפשת אהבה.

מאז שהתחלתי ללמוד לנהוג, משהו השתנה בי. ההליכה שלי השתנה, אם לדייק. במקום ללכת כבעבר, אני מתנהגת כאילו אני נוהגת ולא הולכת. אני עוקפת אנשים עם איתות בראש ומתחמקת מהם כאילו היו משאיות כבדות שמפריעות לזרימה הטבעית בכביש.

כפי שאני נוהגת מהר ("שיר, באיזה כביש אנחנו? כמה מותר כאן? יופי, תקפידי להיות על 89 קמ"ש ולא קרוב למאה. בטח שלא אחרי!"), ככה אני הולכת מהר. את הפניות החדות אני משרטטת בראשי ומגבירה\מנמיכה את קצב ההליכה בהתאם. גם ההתעניינות שלי במכוניות החלה להתגבר, וכעת אני יודעת איזו מכונית אני רוצה.

בדרך כלל השיעורים שלי מסתיימים בהערות כגון: "שיר! לאט יותר!"\ "שיר, התחלת לנהוג כמו נהגת מרוצים. איך שאת מחזיקה את ההגה, איך שאת נוסעת מהר. הטסטרים לא אוהבים את זה!"\ "את מפגינה יותר מידי ביטחון. תתקרבי אל ההגה, תאטי. לפעמים צריך להפגין פחות ביטחון בטסט. אחרת את עושה רושם של מישהי שמחכה לרישיון רק כדי לטוס בכבישים!"

היום סיימנו את השיעור בהערה: "יופי, נהגת ממש טוב. ככה גורמים לשני להרגיש בנוח. את מוכנה לטסט!"

זה עשה לי טוב על הלב. לא אכפת לי אפילו מזה שלא הולך לי טוב במכירת העיתונים או מזה שהמערכת היחסים שלי לא הכי יציבה. אני פשוט מאושרת. אני כמהה לרישיון. לנהוג עם אבא שלי ואמא שלי, ולשמוע את שניהם צועקים עליי להוריד את המהירות.