צועדת מחדש

מאיפה מתחילים? אני אתחיל מההתחלה. מאותו הפוסט ששרית פרקול ציטטה בשלמותו. אותו הפוסט עורר את כעסו של באד עליי. בתמורה באד רשם אצלו מבזק ובו טרח לציין פרטים שלא היו ולא נבראו תוך כדי הכפשת שמי.

למרות שאני בפוסט שלי לא הכפשתי את שמו, וניתן להגיד שפני היו לשלום. הפוסט נכתב מתוך כאב שלי.

עד מהרה הושג "הסכם" הפסקת אש בתיווכו של סבסטיאן. באד מחק את הלינק הפוגע, את המבזקון שלו ואולי אפילו התנצל. אני אומרת אולי, כי אני לא זוכרת את זה. אך בתגובה שציטטתי אותו הוא סיפר בהתלהבות למלך המכוערות איך הוא התנצל ובכך הוציא לי את כל העוקץ.

אז למה אני בעצם מראה לכם, קוראיי, את שרשור התגובות? מאחר ואני לראשונה יצאתי המפסידה האמיתית בכל שירשור שהוא. מפני שאני נשארתי ללקק את פצעי ולאטום אותם מהר, לפני שבאד יחגוג עליהם. נכון, אני נשמעת דרמטית. כמו אחת שחיה בסרט משלה. אבל זה מה שאני מרגישה. פצועה ומפסידנית. מי שמכיר אותי יודע שבנושא המיניות אני כל כך רגישה, שצריך ללכת איתי על קצות האצבעות.

כי ללכת ולאונן עליי, מבלי להודיע לי אפילו, ואחר כך להתרברב על זה, זה באמת שפל. ואחר כך להכחיש הכל מכל ולהגיד שאני שמנה, ולכן לא אוננת עליי, עוד יותר שפל.

והנה בנות, זה הבאד שלכן. זה הבאד שאתן מעריצות בהתלהבות. וחבל שתמי לא קוראת כאן.

שימו לב איך אני הפסדתי:

תגובת באד: "אין קשר בין הדברים. מה שהיה מת מזמן ונסגר לפני חצי שנה. לצורך העניין כמעט כל הלינקים שלי הם גסים וכולם מקבלים את זה בהומור. ורוצה לשמוע משהו שיפיל אותך מהכסא? גם סנורקה לקחה את זה בהומור, כן תתפלא, רק כאב לה האגו שחסמתי אותה במסנג’ר, ואתה הרי יודע מה אנשים עושים בשביל להציל את האגו שלהם, תסתכל על הרווק, כולו פגוע.  אז היא רצתה תשומת לב ועד היום מנסה בכוח ובאובססיביות לקבל את היחס ממני, ואתה יכול להבין מדבריה שהיא קוראת כל פיפס הכי קטן אצלי גם בתגובות. לגביך, אתה לא אובייקטיבי כי יש לך דיעה קדומה בנושא שיוויון זכויות. לגבי הפוסט שעשית, הוא לדעתי תרגיל ברייטינג ותו לא. בכל אופן היה חשוב לתת לך כאן את דעתי ולהסביר לך למה אני לא יכול להגיב אצלך. בהצלחה לך."

תגובתי: "באד, די לשקר. כמה בלופים אתה יכול להמציא? אני המומה. בשיחה הראשונה שלנו הטרדת אותי מינית. נתת מחמאות שווא, וביקשת שאתפשט. ברגע שביקשת, ניתקתי את המצלמה. זוכר? והודת בכך ששיקרת רק כדי שאתפשט. בפעם השנייה שדיברנו העתקתי לך את המייל בו אמרתי מפורשות שעד שהלינק בבלוגך לא יימחק, לא אדבר איתך במסנג’ר, לא אגיב אצלך, המנוי שלך אצלי יימחק, תגובותיך אצלי יימחקו וכמובן לא אגיב אצלך. ומאחר ואתה סירבת עדיין למחוק את הלינק המשפיל, באותה השנייה מחקתי אותך מהמסנג’ר, מחקתי את המנוי שלך, וגם את התגובה שלך בבלוג שלי. הפעם השלישית שיצא לי להתקל בך היתה כשצירפת אותי בטעות לשיחה איתך ועם החברים שלך. אלו הן העובדות. אני חוששת שהגראס הרס אותך.   אגב, אתה לא ממש חכם. אתה הוא זה שבעל דעות קדומות. סבסטיאן בעד שוויון זכויות, בעוד אתה מטריד מינית נשים ומפלה אותן לרעה. לדוגמת "התנ"ך של זיינמאן". הגיע הזמן שתדייק בעובדות. "

תגובת באד: "בעצם העובדה שאת מגיבה לתגובות שלי את מטרידה אותי, מינית או נפשית, איך שתרצי לקרוא לזה, זאת הטרדה. לצערי אני מגלה שאת גם עוקבת אחרי וקוראת אצלי כל פיפס קטן בתגובות בבלוגי, חבל שאת לא יכולה לחיות בלעדיי. לשקרייך בתגובתך כבר לא אתייחס מאחר וטחנו וסגרנו זאת לפני חצי שנה."

תגובתי:  "אני חושבת שההגדרה שלך ל"הטרדה מינית" מעוותת. אני מציעה לך לחפש בגוגל את הפירוש. מה שבאמת מטריד אותך זה שאני מספרת את האמת, ומפריכה את תגובותיך. למה ללכת סחור סחור ולהסתתר מאחורי מילים חסרות משמעות? תכלס באד, הגבת לפוסט הזה ולא לשני כי ידעת שאעשה ממך קציצות בתגובות. ידעת שלא אסתום את הפה ואגיב לך בהתאם למציאות. לכן בחרת להגיב כאן. כי חשבת שלא אגיע לכאן, ותוכל לשקר בניחותא ולצאת "צודק". אבל אתה לא יודע שאין כזה דבר "צודק", ואין מנצחים. מבחינתי, בפרשייה בנינו אני המפסידה הגדולה. ולא בגלל שאתה ניצחת, כן? ההפך, אני יכולה להיות ה"מנצחת" כי גברתי עליך, לא נתתי לך להשפיל אותי ונלחמתי. אבל אני המפסידה האמיתית, כי בתגובות אחר כך רשמת למלך המכוערות איך אוננת עליי. והרגשתי, אני עדיין מרגישה, מזוהמת ומטופשת. אני מרגישה מאוד מגעיל עם עצמי. ויודע מה? כל הגועל והזיהום הזה בא ממך. אתה אדם מלא טינופת באד. אתה הטרדת אותי מינית ועכשיו אתה גם מכפיש את שמי.   ואגב, באד, לא ידוע לי מי עוקב אחרי מי. כי אני נכנסת אליך רק כשאני רואה כניסות שלך אליי."

תגובת באד: "אני אפילו לא מגיב לשקרייך כדי לא לפתח שוב מה שסגרנו בעבר ולשרת את מטרתך. את כל תגובותייך אני פשוט אוגר בתיקיה מיוחדת ואולי ביום מן הימים אחליט להגיש כנדך תביעה אזרחית לפיצוי כספי על ההטרדות שלך, הוצאת דיבה והוצאת לשון הרע.   אני מציע לך לשמור מרחק ממני, את לא מכירה אותי.   וסתם לידיעתך, אני לא מאונן על שמנות."

תגובתי: "לא ממש, הראתה מעבר לגופיה לבנה אז בגלל שיש לי ראיית רנטגן הצלחתי להביא ביד אבל יותר מדיי): ההתנצלות זאת היתה הברקה, באמת לא מתאים לי;-) (יצאתי "מלך" כמוך עם ההתנצלות הזאת...זה הוציא לה את כל העוקץ מהפוסט שלה)"

"באד, זה ציטוט מקורי מהבלוג שלך. מהתגובה שלך למלך המכוערות. ואגב, זו היתה חולצה ורודה. חולצה קצרה.   אז זהו באד, אני יודעת עליך יותר ממה שרציתי לדעת. ולהזכירך, אתה זה שהטריד אותי מינית ואחר כך שיקר וניסה להכפיש את שמי הטוב. אין ביכולתך לתבוע אותי. ובכל זאת, אם תרצה, אשמח להגיע לבית המשפט. לקרקס שתקים לכבודי."

תגובת באד:  "אין לי זמן בשבילך סנורקה. ראי תגובתי לסבס’ למטה.  שלום. "

כמובן שהכל נלקח מהתגובות כאן.

ואת ליבך, ילדה קטנה

אמלא בפרחים

לשעת צרה

למקרה ותמותי

בשדה הקרב

בלי מילת נחמה

שתלטף את שערך

ותאחוז בליבך

תספר סיפור נעים לאוזנך

עוד שקר קטן,

עוד אכזבה קטנה

שתעשה טוב על הלב

ותקל על הכאב

שבמוות המיוסר

כי כשעינייך הקטנות ייעצמו

ילדה קטנה

נשמתך לא תתפוגג

היא תהיה שם כמו מראה

להזכיר לך את כל מה שרצית ולא קרה

את האהבה שרדפה אותך

ולא ידעה,

שהנורא מכל הוא את עצמך

כי לפעמים,

ילדה קטנה

המוות מתרחש בתוך תוכך.

את הכתוב אקדיש לדאנג'לו. בלי לינק ובלי הסבר.

אולי כי דווקא הסבר אין לי לתת.

אני חוסמת את הקטע לתגובות, כי הבנתי שלא יהיה לכם מה להגיב.

• חושבת עליו ללא הפסקה, וכועסת שהוא עדיין לא חזר אליי.
• להסתכל על הכיור מלא הכלים, להתנשף ולרוץ בחזרה לחדרי. "את לא חושבת שצריך לעשות משהו עם הכלים?" אבא מדבר אליי. "בטח! הם כולם לרשותך!" אמרתי וסגרתי את הדלת.
• להרגיש בפעם הראשונה בדידות, ורק בגלל שאמא לא בבית. ובכלל, ממתי קשה לי בלי אמא?
• הזמן עובר מבלי שאת שולטת בו או עושה דבר אחד שהחלטת לעשות באותו היום.
• לצעוק ולקלל מבפנים. ולשנוא, לשנוא באמת את הצביעות הזאת... כי את לא יכולה להגיד לה שאת פשוט לא סובלת אותה.
• כשהזיכרון הקטן מסרב להניח לך. ואת לא יכולה לשכוח, או לא לדמיין, איך רק אתמול הוא היה כאן מאחורייך, אוחז בך בחיבוק שנחשב ל"כפית". שלמען האמת, זה הדבר הטוב ביותר שקיים.
• חום גופו.
• לקרוא בלוגים ולהרגיש צביטה קטנה בלב, מרוב אהבה לבלוגרים שעדיין לא פגשת.
• הרגשה קטנה, הרגשה מדומה,  שאולי העתיד שלך יהיה טוב.
• להתעורר לבוקר חדש, אחרי שהיה לך סיוט.

להבין שאת בחיים. זה לדעת שאת יכולה לנשום גם דרך הפה וגם דרך האף.  לדעת שזה ניתן ואפשרי להילחם על מי שאת רוצה להיות. להילחם על מי שאת אוהבת. להישאר מי שאת, גם כשהחברה מאיימת להוקיע אותך. גם כשאבא שלך אומר לך שהוא שונא אותך. להישאר מי שאת, ילדה קטנה, מבוהלת, פחדנית, עלובה, עצלנית, טיפשה. ולשמוח כל יום על אור השמש ובכי השמים.

להיות את.

חחחח

את!!!!!

לקושייה של פסח:

 מה "free" בצ'יפס החדש?

המחיר זול? לא.

הוא מרזה? משחרר? לא! אז מה כן "free" בו?!

ההבדל היחיד הוא שהוא קשה ולא טעים.

קושייה נוספת: מה יעלה בגורלו של אדם אשר שתנו עלה לו לראש ולאדם אשר חיי בשתן של עצמו?

את התשובה תמצאו בבלוגו של הרווק.

ואם אין לכם כוח לבולשיט, מהר מאוד תמצאו את התשובה כאן.

ליל הסדר שלי התחיל ביום שלישי. הודעתי לאבי שאם לא אקבל  250 ש"ח לא אהיה מוכנה לשתף פעולה, כאשר הוא מצידו טען שאין לו כסף. יצאתי במחאה מהדלת (טוב, אני משקרת. היה לי בייביסיטר, מרוצים?), וחזרתי אחרי שעה וחצי. אבא ביקש XYZ, אני עשיתי X וחצי Y, וצעקתי עליו לגבי השאר שאני לא פיליפינית שלו.

אבא הסתכל עליי בעיניים רכות, וניסה לשכנע אותי: "נו, שיר, תעשי את הסלט תפוחי אדמה... את המומיחית לזה! אני מוכן לעזור לך, ולחתוך חצי מהמלפפונים החמוצים."

וכשאחותי מחתה נגדו ואמרה שאני סתם עצלנית, הוא השיב לה: "אבל היא תמיד מכינה את הסלט הזה! היא המומחית!"

פרטים על הסלט: חותכים לקוביות תפוחי אדמה, גזר ומלפפונים חמוצים, והוריי, יש לנו סלט!

אחרי שסירבתי בפעם המאה וצעקתי שעד שלא יהיה כסף בידי אני לא משתפת פעולה, אבי נכנע.

ביום רביעי התעוררתי חמה (סוטים), מנוזלת ומסוחררת. תחילה חשבתי שאני בהריון, אבל אז נזכרתי שאני לא מסופקת כבר הרבה זמן (כן, אביב, מה יש לך להגיד להגנתך?). בכל מקרה, חזרתי לישון והתעוררתי שוב ב13 ורבע, בדיוק כשאמא הגיעה. הבנתי שזה הצ'אנס שלי לקבל את מנת הרחמים+ פטור מלא מעבודות נקיון.

מיד קראתי לאמא בקול בכייני, צרוד ויללני, שמתי את ידי על מצחי, ואמרתי: "אמא, אני גוססת" (טוב לא אמרתי את זה, מרוצים? אמרתי לה שאני לא מרגישה טוב. מרוצים?). בשיא המלודרמיות, אמא שמה ידה על המצח שלי, הביטה בדאגנות ספק חשדנות, ואמרה: "אוי יו יואי, מה יש לך? רואה? אמרתי לך לא לגעת בחתול הזה! את לא שומרת על עצמך! אמרתי לך לא ללכת יחפה."

כעבור שעה החלטתי ללכת גם לסלון. נשכבתי על הספה בפוזה ה"או, סתכלו עליי, אני כה חולה אומללה."

רק שכל מה שהשגתי זה נביחות מצד אחותי השטנית על כך שאני עצלנית, ומבטי אימה לסירוגין מאמי, שכעסה שאני לא עוזרת לה.

כעבור שעה נוספת התחלתי לחוש בצמרמורות איומות וכאבי ראש.

לא שזה הפריע לכולם לכעוס עליי שאני לא עושה כלום... לבסוף מדדתי חום, שעמד על 39.1. אמא סירבה להסתכל על המדחום, סירבה להכין לי תה, ולכל היותר צעקה עליי שאניח לה. באותו הרגע הבנתי עד כמה החג הזה הוא פשוט סיוט.

למזלי אחותי רעות, כפרעליה, הכינה לי תה ונתנה לי רוקומול.

לפני שהלכתי לישון הודעתי שאני לא מוכנה להשתתף בפארסה הזאת ולהיות בארוחת חג.

אבא הסתכל עליי המום, ואמר: "אין דבר כזה לא להשתתף! את חייבת!"

ואני עניתי: "יש לי חום 39.2! אני לא מתכוונת להשתתף בפארסה הזאת!" אבא פער עיניו עוד יותר, והניח לי לנפשי. אך אחרי שיחה עם נאור, שבה הוא שכנע אותי ללכת לעשות מקלחת קרה, ואכן עשיתי, הרגשתי הרבה יותר טוב, והודעתי שאני מוכנה להשתתף.

וכשהגעתי זה מה שראיתי: דוס מספר אחד לבוש חלוק שחור... רגע! זה אח שלי! דוס מספר שניים לבוש חלוק לבן!

לרגע הייתי בטוחה שזה מלאך רשע (שטן?) ומלאך טוב. הסתבר לי שזה רק עוד דוס חביב שאחי הזמין.

הסדר עצמו היה זוועתי. הייתי צריכה לוותר על מקומי לצד אבא, למרות שכבר תקפתי והתחילו להזיז בגללי. אבל וויתרתי רק בגלל שזה היה עלק עפ"י ההלכה. מסתבר שלאישה אסור לשבת מול גבר.

את ההגדה הם קראו במשך שעתיים שלמות, שהרגישו כמו נצח. עם כל הסיפורים והשאלות הארורות. פשוט זוועה. אח שלי, אבא שלי והדוס הארור הזה ישבו בכיסא פלסטיק נוח. כי הם "מסובים".

וכל פעם שאחי והדוס שלצידו אכלו, הם נשענו, הזיזו רגליים הצידה, ונראו לי כמו פרה אחת גדולה.

בסוף ההגדה אבי ואחי צעקו על הנשים שילכו למטבח ויביאו אוכל. כמובן שקודם כל הבנים מקבלים אוכל!

וכך אחי העיף את הצלחת של אחותי, ואמר לאישתו: "עזבי אותה! קודם כל תדאגי לבעלך!"

בקטע הזה לא שלטתי בעצמי, וסיננתי לעברו "חולדה".

לפני הארוחה התנצחתי עם אחי, קיללתי וצעקתי עליו שאין לו שום זכות להשפיל ולבזות את אימו כמו שהוא עושה.

שכן, הוא משפיל אותה ללא הספקה. גם היום הוא לא הפסיק, רק שבנוסף הוא השפיל גם את אישתו. ואני כמובן לא יכולתי לסתום את הפה ונבחתי עליו בפני החבר הטמבל שלו.

אני רק תוהה, איפה רשום בתנ"ך שיש להתייחס ככה לנשים?

איפה רשום בתנ"ך שעל הגבר להשפיל את האישה??

השיא האירוני, מבחינתי, בקריאת ההגדה היה כאשר אחי ציין כמה שחשוב לכבד את אבא. הוא רק שכח

שחלק מהקטע של ה"לכבד", זה לא לעשוק אותו בזמן שאין לו גרוש על התחת, ואחר כך עוד לצעוק עליו ולקלל אותו.

היום אמרתי לאבי שאני מקווה שהחולדה הזה לא יחגוג איתנו בשנית.

אני הולכת לישון, לפני שהוא יצליף בי. לילה טוב, ונשיקות...