הלכתי לסלון בשקט לקחת את הטלפון, אבל אבא היה שם. בדיוק עמד ושר איזה שיר שבערך בגילו. אותי הוא קיבל עם ידיים מונפות לתקרה, פנים צוחקות, ושר לי: "אומרים שלוווום!!"
אחוזת פחד רצתי לחדר בצרחת: "אהאהאהאהה", תוך כדי שהוא ממשיך לשיר בקולי קולות לי.
ממזמן לא הרגשתי בסרט איימה. התרגלתי כבר לטנלובלה.
התחלתי לעבוד במכירת עיתונים. לאט לאט אני מרגישה יותר ויותר ממורמרת. כבר התחלתי לצעוק לעוברים ושבים: "קונים עיתון מעריב ומקבלים מתנות!!!!" ופתאום קלטתי את מי אני מזכירה לעצמי! את בעלי הבסטות בשוק! יש דבר יותר נוראי מזה? האם זהו גורלי? להיות מוכרת בשוק?
האמת היא שאני לא סגורה על זה. אני מצטיינת גם בלעורר רחמים ולגרום לאנשים לקנות את העיתון מתוך נדבה אישית לי. נפלא, לא? בכל אופן, עכשיו אני יודעת מה מתאים לי: להיות מוכרת בשוק או לקבץ נדבות. למרות שכרגע אני באמצע מבצע מטורף של 1+1. אני עושה את שניהם.
למרמור שלי סיבות רבות. אם ניקח לדוגמא את העובדים של העיתון "ישראלי". כאילו כוס אמא שלהם! מה הם עושים? נותנים חינם עיתונים! ומרוויחים 6 ש"ח לשעה יותר ממני. ואם זה לא מספיק, כשאני מנסה למכור את שלי הם גונבים לי קונים, תוך כדי שהם מגמגמים לעברי: "אצלנו זה בחינם!". כבר התחלתי לירוק עליהם אש. כמובן שלא כאן נגמרות הסיבות למרמור שלי..
לשאלה שלי: "שלום אדוני, מעוניין לקנות עיתון מעריב ב-4.80? אתה מקבל 3 מגזינים חינם!"
יש מספר תשובות:
"מה זה? מעריב? עזבי, הכל שם שקרים!"
"מה זה לא ידיעות? עזבי, לא קונה."
"ילדה! מה את עושה מוכרת? תחזרי ללמוד! אין לך בושה??"
"יש לי מנוי."
"רק כדי שתשמחי. ואל תהיי עצובה." (תתפלאו, אלו היו נשים בלבד. או שלא?)
"עזבי, תעברי לידיעות, הכי טוב."
"מה? זה לא בחינם? איפה 'ישראלי'?"
"אני לא מדברת עברית."
"חמודה, אני לא יודע\ת לקרוא."
חוץ מהמרמור כבר התחלתי לפתח פוביה מעצמי. אולי זה קשור לזה שכולם בורחים ממני כאילו הייתי הסארס בכבודו ובעצמו??
שכחתי להגיד שאני עובדת בנתניה. בתחנה המרכזית שלה, ליתר דיוק.
בהתחלה הייתי בטוחה שהגעתי לפרבר כלשהו בקניה, או לפחות אוגנדה. אבל ברגע ששמעתי את העברית והקווקזית נפל לי האסימון שאני נמצאת במרחק של 40 דקות נסיעה מהבית.
תנו לי לספר לכם על הלקוחות שלי (עלק לקוחות, עוברים ושבים אומללים שאני נטפלת אליהם), הרוב הגדול(75%) זה אוכ' של בני 70 ומעלה. ל-80% מהם יש חצי עין בלבד, 15% הם רוסים ועל כן יש להם זוג עיניים מקומטות ו-5% עיוורים.
15% הם אוכ' של בני 20-70. 60% מהם טוענים כי הם אנאלפבתים\הכתב קטן מידי להם. 35% מתוך ה-60% של האנאלפבתים הם רוסים.
5% דוסים שמתנגדים להסתכל על התועבה הזאת בכלל (ספק אני ספק העיתון). וה-5% הנותרים הם נהגי המוניות שמתבדחים על חשבוני, ואני מתעלמת מהם או עונה: "אדוני, זאת העבודה שלי. אתה באמת חושב שזה מעניין אותי מה שאתה אומר?" ואז הם משיבים: "אבל למה את עונה ככה? זה לא יפה. את מעליבה."
חבל שלא הוצאתי לך עין, שתצטרף לקהילה שפחות משגעת אותי!
5% (נניח שהתכוונתי ל-105 אחוז ולא ל-100% טוב? למה אתם קטנוניים??) הנותרים הם ילדים- נערים שחוזרים מבתי הספר שמתחמקים ממני בפניי: "בבקשה, לא אני! אני לא קורא עיתונים!!"
מה שמשותף לכל האנשים האלה, בעלי הפוטנציאל להיות לקוחות שלי הוא חיוך המיליון דולר. מרוב שהחיוך שלהם עלה כל כך הרבה כסף, לא נשאר להם כסף לקנות ממני עיתון.
מי יודע, אולי אם היה בו זהב הם היו קונים. למרות שאני בספק אם נשאר זהב בכלל בעולם לנוכח הזהב שהם מחזיקים בפה שלהם.
אני לא יודעת. זו שיטה חדשה להגן על הזהב שלך מפני השודדים?
מזל שאין לי זהב!
לאור עובדות אלו דעתי על נתניה היתה שלילית לחלוטין. עד שפגשתי ביום חמישי את המקסימונות הזו, בקניון לכוס קפה (היא קפה, ואני נס-תי בטעם אפרסק), שאחר כך לקחה אותי לטיילת, מקום מדהים ביופיו. שם אכלנו ארוחת צהריים טעימה. המשכנו למצפה שהשקיף על הים, ואז נחתנו בדשא. הפגישה עצמה היתה הצלחה אדירה מבחינתי. לא היו רגעי שקט מביכים ולא בושה מצד אף אחת. וקשה לי להגיד שנהנתי כ"כ אי פעם עם כל בנאדם אחר.
רק שפגשתי אותה הבנתי עד כמה היא מדהימה. באמת, אין לי מילים. אני לא מתכוונת רק ליופי החיצוני שלה, כי יפה אמיתית, אלא גם לפנימיות. במקום מסויים, אני מודה שאני סוגדת לה.
מה שבאמת אהבתי בה זה הפשטות. יש לה יופי של בת אדם, ולא של בובת פלסטיק. היא נורא אנושית, חביבה, מחמיאה, מתוקה ואינטיליגנטית. באמת הנקבה המושלמת.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
