צועדת מחדש

"אני אוהבת אותך..."

"למה?"

"לא יודעת.."

"?"

"כי אתה יפה.."

"אי אפשר לאהוב מישהו בגלל שהוא יפה!"

"נו, יש לך את זה.."

"כלומר, אם אני אאבד את זה, הלך עליי?"

"ממממ כן... אף פעם לא.."

"חחח... מה? מה את מסתכלת עליי ככה?"

"אני אוהבת אותך, אתה יודע?"

"אני אוהב אותך, את יודעת?

הסקס הכי עוצמתי שהיה לי אי פעם...

זה מרגיש שונה.

ארוחת ערב משפחתית. ברקע וויכוח בנושא כוכב נולד. אני לא מבינה על מה הם מדברים. מרינה בכלל לא משו'. אני כמעט בטוחה שתקוע לה משהו באף כל פעם שהיא שרה, והיא פשוט לא הצליחה להוציא אותו עדיין. עד שהוא לא בחוץ, מז-ע-ז-ע! והיין של הקידוש? זוועתי. גורם לי לגעגועים עזים לקברנה סוביניון של יקבי רמת הגולן (מותג גולן).

אני לא מאמינה שאני הולכת לסגור שבת! עד כמה אפשר להיות מש"ק משמעת מניאק? כמה?!?!?!

 העיקר שזה חמ"ל.(: אני הולכת לחגוג.. בו-הו

שיחה עם ידיד מהצבא, במסנג'ר הצבאי:

"תגיד, סיפרתי לך שנפרדתי ממנו לפני כ-3 שבועות?"

"ועכשיו חזרת אליו?"

"אה, כן.."

אני איתו. והוא מקניט אותי: "שמנה!" ואחר כך תופס לי בחבלים (הו, כן. חבלים.. חבל שאכלתי את המקופלת. הו, כמה חבל שאכלתי את הפסטה ברוטב שמנת. הו, כמה חבל שהכנסתי משהו לפה.).

"נשית", אני מסבירה לו, ומנסה לתפוס לו בשומנים, שלא ממש קיימים, כדי להוכיח שהוא בעצמו שמן. אבל לעזאזל, הוא סתם גרגרן עם מזל.

ואחרי כמה דק' ארוכות אנחנו מתנשקים... הוא לא מרגיש את הפרפרים שלי, אבל הבטן שלי מתהפכת מרוב התרגשות. כמה שהתגעגעתי... למגע ידיו... לשפתיו הרכות... אף פעם לא נישקו אותי כל כך טוב.

אחד מהרבנות קרא לי בכף היד. הוא דיבר על זה שהיד שלי נורא מוזרה. קו החכמה והאושר שלי קצרים בצורה שונה. נבהלתי. קו החיים לעומת זאת ארוך (ארוך מידי).

"אז מה? אני גם טיפשה וגם לא מאושרת?"

"לא לא.. מה פתאום... תראי, זה מאוד מוזר. זה כאילו שתתחילי להתפכח רק בגיל 20. כלומר, עד אז חיית בבועה. את מאוד תמימה. את עדיין מאוד תמימה. זה מראה שמשהו השתנה\ישתנה אצלך מאוד בגיל 18-20. תראי, קו החכמה שלך מתחיל בגיל 18-20. מאוד מוזר."

"מה בקשר לאושר? יהיו לי חיים אומללים?"

הוא מסתכל על הכף יד שלי, ועונה: "לא לא! מה פתאום... יהיו לך חיים יפים... יפים מאוד...!"

נשימה עמוקה, ונשיפה של רוגע. "רגע.. אני אתחתן?"

הוא מסתכל וחוקר היטב את כף ידי, ואז פולט: "כן! יהיה לך בעל אחד", ומחייך לו. אני בעצמי נרגעת.

"רגע, מה עם ילדים? כמה יהיו לי? אני רוצה שניים!"

"שניים- שלושה.."

מיד רצתי לבשר על כך לשניים מהענף.

"היית שם? שמעת? אני הולכת להתחתן!!"

"כן... הייתי שם עד אחרי שהלכת..."

"אני לא מאמינה! איזו פתאטית אני! זה מה שחשוב לי? להתחתן??? מה אני צריכה גבר לכל החיים?!"

יצאתי בסערה.

אני לפני מחזור, מותר לי.

(וכשאני לא לפני, אני בזמן. ככה שתמיד מותר לי!)

זהו, חג שמח וכשר, צום קל, שנה טובה וכו...

בחיבה,

אני

תרשו לי לספר לכם על סלבה..

סלבה הוא אוקראיני ממורמר בן 43. הבן החתיך שלו גר באוקראינה והוא עובד בנמל התעופה (הוא בן 20), אבא של סלבה הוא בעל תאטרון גדול.

החברה של סלבה כרגע בבית, בחופשה מהכלא ומשקלה עומד על 90 ק"ג לעת עתה.

סלבה עצמו הוא מציל בבריכה של הולידיי אין פטיו. שם העומק המקסימלי הוא 1.40.

ביום ראשון הגיעו אל סלבה 2 חיילות בדרישה לשחות, אולם ראו שהעומק המקסימלי הוא 1.40 והחלו לצחוק עליו. סלבה מצידו הגיב בשנינות וטען שזו בריכה פרטית של גאידמאק, ולא של המלון. החיילה הבלונדינית כמובן לא התפתתה להאמין, אם כי השנייה האמינה תחילה...

בבוקר למחרת חזרו החיילות לבריכה מחופשות לתיירות אנגליות בבקיני, והכריזו על הבריכה כפרטית שלהן (פחחח גאידמאק!)

סלבה תחילה חש מאוים, אם כי מהר מאוד החל להפתח אל התיירות, לספר על מוצאו ועל רצונו העז לעזוב את הארץ המסריחה בה הוא נמצא ולחזור לאוקראינה, תוך כדי שהוא רומז שהבלונדינית גרוזינית.

עוד באותו היום התגלתה סיבת מרמורו..

"זה פה היו 25 אנשים! ראית רק את כל הראשים שלהם יושבים כמו קרפדות, פיזדייט! זה בריכה ל-5 אנשים, בלאט! אתה יודעת..."

בסופו של יום סלבה הציע לתיירות לצאת איתו ועם אחד עובדי המלון שרשום על חולצתו "stafe" אומנם אלו גיחכו למשמע ההצעה...

"נו, אז את חדר 231? אני מתקשר אליכן בערב אנחנו לצאת?"

"מה זה 231, סלבה.. בשבילך 251!"

"נו, זה את לא רצינית! מה אני מציע לך נישואין? אני מציע ללכת יושבת בבית קפה!"

סלבה שנעלב עד עמקי נשמתו לא יכל לשאת זאת ולמחרת התנקם באותה כונפה שחורדינית שסירבה לו והפיל אותה לבריכה בזמן שזו ניסתה לעלות על מזרון הים שלה (חלק מהכרס-גב).

או במילים אחרות, סלבה הוא עולה חדש ממורמר וסוטה! אבל כפרעליו- שנון.

בשאר הזמן שלא הייתי בבריכה, הייתי באמצע מסע שופינג מפרך שכלל את הקניון-טיילת-חנויות שקרובות למלון. סה"כ בזבזתי כולל הנסיעה (עלק חיילים חינם) והמלון מעל 1000 ש"ח.

(כן, בהחלט, רצוי להרחיק אותי מחנויות...) (זה לא שאני כל יום בעזריאלי, מה פתאום) (אני לא נזק!!!)

ונסכם ב.. אין על החיילת הבלונדינית! וכמובן על מוזיאון השעווה- שווה בהחלט. מצאתי שם את חבר שלי

אהאה... נ.ב.

מאשה, תראי... זה כבר נהיה ממש פתאטי... אני רואה את כל הכניסות שלך... אומנם עושה פלאים לקאונטר שלי, אבל לא קצת אובר-אובססיבי מצידך? רק שתדעי- זה לא בריא להיות אובססיבית ברמה כזאת.

אם לא בשביל זה, יש לך מספיק סיבות על מנת לפנות לפסיכיאטר טוב. לכי על זה. 

אז ככה... מחר אני נוסעת לאילת, מסתבר.

כמובן שלא לבד, כי הייתי משתגעת.. למזלי יש לי את איריתוש המדהימה שתעביר לי את הזמן בכרס-גב שנעשה בבריכה... ושתוציא אותי לבלות..(;

למרות שפתאום נהיה לי עצוב לנסוע ככה. אני לא באמת זקוקה לחופש מהצבא, רק התגייסתי... ודי טוב לי איפה שאני נמצאת. ואת המטלות שהיה עליי לעשות הטלתי על המש"קית נתונים אצלנו.. שאיך להגיד.. לא ממש אפשרי לסמוך עליה. אז קרוב לוודאי שמחר כבר אשלח לה אסמס לוודאות שהכל כשורה. וכמובן שיש למישהו מהענף יומולדת, ולא אהיה שם להגיד לו מזל טוב, מה שאומר להתקשר כדי לאחל מזל טוב, ולבקש מהמש"קית השנייה לשלם עליי בקניית מתנה ואני אחזיר לה. ובכלל... המייל הצבאי שלי יחסר לי. אני עוד צריכה לטפל בקצין שמגיע לו לקבל תמריץ, אבל עושים לי עם זה בעיות.

אני חושבת שקשה לי לקחת חופש. בטח עכשיו. ואני מבולבלת. כל כך מבולבלת. שאני פשוט מבריחה אנשים ממני. ואני יודעת שזה לא בסדר, אז אני מתנצלת.

אז זהו, כרס גב באילת, הרבה שופייינג (נקבה אחרי הכל) ו... אוי... רק שלא אשתזף. קרם הגנה. הרבה.

אני מסתובבת סביב עצמי. אני מבולבלת מבחינה רגשית.

נתראה, כן?