לא יודעת מה עבר עליי, אבל כתבתי את הסיפור הזה... האמת, לא ממש אהבתי אותו... אבל מילא...

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

יושבת לבד בחדר החשוך וכותבת במחברת קטנה ומקומטת...

"יומני היקר,

נשבר לי. לא יכולה יותר לחיות כך. לא רוצה לסבול יותר. אני רוצה להצטרף כבר אל אמא ואבא, שם למעלה. לראות אותם שוב... בשביל מה לי לחיות בעצם?! דודה חיה לא סובלת אותי ומחכה שאגיע כבר לגיל 18 ואעוף לה מהבית, אז אם אעלם שנה מוקדם יותר היא רק תשמח. בבית הספר אין לי חברים כי אף אחד לא רוצה להתחבר לילדה המוזרה שלובשת תמיד את אותם הבגדים ואף פעם לא מתאפרת או מסתפרת. גם בלימודים אני לא בדיוק מצליחה. לאף אחד לא באמת ישנה אם יום אחד פשוט אלך... גם רועי כבר לא סיבה מספיק טובה לחיות. אוהבת אותו, עדיין אוהבת... אבל בשביל מה?! מספיק כבר לחיות באשליות! הוא לעולם לא יסתכל על מישהי כזאת..."

    - ילדה, איפה הקפה שלי?!

    - על השולחן מאחורייך, דודה חיה.

    - חוצפנית! אני מאכילה אותך, דואגת לך, ואת לא יכולה לתת לי את הקפה שלי בידיים?!

    - סליחה, דודה חיה...

    - פשוט חוצפנית הילדה הזאת! חסרת תקנה!..

פונה שוב אל המחברת המקומטת...

"ובכן, החלטתי. הגיע הזמן לעשות מעשה. ללכת. להתראות לך, יומני היקר... תודה לך ששמרת כך על הרגשות והמחשבות שלי. תודה שהיית שם כדי שאוכל לכתוב בך. זו הפעם האחרונה שאני כותבת בך... יותר לא יהיה מי שיוכל לכתוב. להתראות!..".

קמה, מסתכלת סביב ובוחנת האם שכחתי לסדר משהו, לפני שאני עוזבת... לובשת מעיל. מתקרבת אל דלת הכניסה.

    - להתראות דודה חיה!

    - ילדה, לאן את חושבת שאת הולכת?!

שותקת.

    - בואי לכאן מייד!

לראשונה בחיי מחליטה להתעלם מהדודה ויוצאת. נועלת את הדלת אחריי. עדיין שומעת אותה צועקת וקוראת לי בקולי קולות. יורדת במדרגות. יוצאת מהבניין. חוצה את הכביש והולכת לעבר הבניין הנטוש שנמצא בדיוק מול ביתי. נכנסת. מתחילה לעלות במדרגות. לפתע מבחינה בדמות היורדת במדרגות והולכת לעברי... נחרדת. אחרי צעד נוסף מזהה... רועי!

    - היי..

מחייך בבישנות. בוהה בו מבולבלת.

    - מה... את עושה פה?

    - אני?.. אהה... מה אתה..?

ממשיכים לבהות זה בזו במבוכה. לפתע הוא נראה נחוש ובטוח.

    - כל הכבוד, מזמן היית צריכה ללמוד להתעלם מהדודה הזאת שלך! איך שהיא מתנהגת אלייך...

    - איך אתה יודע איך היא מתנהגת אליי?

    - אני... ראיתי...

    - אתה... עוקב אחריי?..

מסמיק. בוהה בו במבט עוד יותר מבולבל.

    - אהה... אני... אהה... כן.

    - אהה... למה?

    - כי... את... אני... את...

    - מה, מעניין איך חיה הילדה המוזרה של הכיתה?! איך צועקים עליה?! ממש צחוקים לחבר'ה!

מתפרצת... הוא עוצר לרגע, ומתחיל לדבר בביטחון שוב.

    - לא, שירי, את לא מבינה! אני רציתי לראות אותך... לצפות בך...

    - מה... מה אתה... מה אתה מנסה להגיד?

    - שירי... אני... את מוצאת חן בעיניי, כבר דיי הרבה זמן.

      יום אחד אחרי שעקבתי אחרייך מבית הספר, החלטתי להכנס לבניין הנטוש...

      גיליתי שמהחלון אפשר לראות את הדירה של הדודה שלך.

      מאז, כמעט בכל יום באתי לכאן לצפות בך.

בוהה בו בחשדנות. לא יכול להיות!

    - שירי... שירי, אני אוהב אותך!

מסמיק. מסתובב ובורח.

אוהב... אוהב אותי... אוהב... יורדת במדרגות. חוצה שוב את הכביש. חוזרת לדירה של דודה חיה. ממשיכה להתעלם מהצעקות. נכנסת שוב לחדר החשוך. קורעת את העמוד האחרון במחברת הקטנה. אוהב... לא, זה עדיין לא הסוף ולא הגיע הזמן להפרד. מילה אחת פשוטה, מילה קצרה... חיים שלמים.