עוד יום... עוד יום עבר לו. בעודי בדרכי חזרה לביתי, צפיתי במתרחש מעבר לחלון האוטובוס. השמים כבר מלאו כוכבים. רוח קלה הניעה את ענפי העצים הגבוהים וגרמה להם להראות קודרים ומאיימים. האוטובוס התקדם לו אל תוך החשיכה. מחשבות רבות החלו עולות בראשי ומפריעות את מנוחתי. האוטובוס נעצר ברמזור האדום. בינתיים צפיתי בילד רך בורח מאמו ברחבי חצר גדולה. ודאי מסרב הוא לסעוד עם הוריו... או אולי נשלח כבר למיטתו ומנסה להתחמק?.. האוטובוס המשיך בדרכו, וטרם נעלמו מן האופק, הספקתי לראות את האם תופסת את בנה ומחבקת אותו ברוך. אהבה... האוטובוס נסע לו מתחנה חשוכה אחת לאחרת. באחת התחנות הבחנתי בזוג צעירים מחובק המבקש מסתור בחשיכה. חיבקו זה את זו בחוזקה, רצו ודאי רק שהזמן יעמוד מלכת ובכל העולם ישארו רק הם, שניהם, ואהבתם... אהבה... כשנעצר האוטובוס בתחנה אחרת, לאור פנס רחוב הבחנתי בחבורת ילדים מחוייכים. היה זה ודאי יום הולדתו של אחד החברים, שכן כולם ניסו להתקרב אליו כמה שיותר ונשאו בלונים צבעוניים ומתנות... כן, גם זו אהבה, חשבתי... אהבה של חברים. חזרתי הביתה בעודי מחייכת. כמה אהבה יש בעולם שלנו, אהבה מכל סוג... גם בחושך המאיים, בכל מקום ובכל מצב - תמיד נוכל למצוא את האהבה!