נמאס לפתוח את המחשב או הטלויזיה ולשמוע על עוד ילד שמת ממחלה סופנית, על עוד ילד שנהרג בתאונת דרכים, על עוד ילד שהלך לו בנסיבות אלו ואחרות... ואם מקרים כאלו לא חסרים לנו, למה יש גם המון ידיעות על ילדים או נערים שמחליטים ללכת... לסיים את חייהם... פשוט ככה, לסיים עוד לפני שהתחילו. למה? למה אנשים מחליטים למות ככה, להשאיר חלל ריק בלבבות בני משפחותיהם, חבריהם, מכריהם... אוהביהם..? למה עוד לפני שהספיקו להתנסות בכל מה שיש בחיים, לפני שהספיקו לחיות, לפני שראו מהם חיים... כן, בטח קרה להם משהו... בטח גילו משהו נורא... או שהתייחסו אליהם כל-כך רע ש... האם זה באמת מספיק רע כדי לסיים את החיים? אני לא יכולה להבין... מנסה ולא מצליחה... איך...? איך אפשר?.. כן, כמעט כל מתבגר עובר את השלב הזה בחייו, בגיל ההתבגרות, שהוא מחליט שאף אחד לא אוהב אותו ויש לו רצון להתאבד... אולי כדי למשוך תשומת לב... ואולי גם כדי להרגיש שיש לנו את השליטה על חיינו... אבל הרי אנחנו... לפחות הרוב... לא באמת עושים את זה. גם אני עברתי את זה, והנה אני כאן... אז למה הם לא? הרי אם נמות... אם נלך... לא נהיה כאן כבר כדי לדעת אם התייחסו, למי היה איכפת ולמי לא, מה קרה... מי שהולך אינו יודע מה הפסיד. אולי, אולי בעתיד חיכה לו רק רע... אבל מה אם לא? זה באמת שווה את זה?! הרי החיים הם משהו שניתן לנו רק פעם אחת... ולא, זה לא עוד משפט יפה וקיטשי שאנשים אוהבים לכתוב. אם תלכו, לא תהיה עוד הזדמנות... לא יהיה כלום.
אז למה?