לפני יומיים כתבתי סיפור קצר. לא פירסמתי אותו אז, ואני חושבת שלא קשה לנחש למה. היו דברים דחופים יותר לכתוב עליהם.
עכשיו לקחתי לי הפסקה קצרה מהלמידה (כי המוח שלי כבר מעלה עשן), ערכתי את הסיפור... והנה הוא לפניכם:
(אגב, אני צריכה שם כלשהו כדי לפרסם אותו ב"פוסטים מומלצים" ברשימות... למישהו יש רעיון?)


סיפורים רבים מתחילים בשעת בוקר, בתחילתו של יום. הסיפור הזה מתחיל דווקא בשעת ערב מאוחרת, כשהשמש החמימה כבר מזמן נמצאת בעברו השני של העולם ורק סהר דקיק של הירח וכמה כוכבים חיוורים מאירים קלות את הפארק הקודר. ישבתי על הספסל, לבדי באותו פארק ריק ודומם, וחיכיתי לבואה. דאגה קלה החלה כבר מפרפרת לה בבטני, הן זמן רב כבר אני מחכה וזכר לה אין. המשכתי כך לחכות, חיכיתי וחיכיתי, חצי מנומנם כבר מהחשכה והדממה... מחשבות רבות הספיקו לעבור בראשי באותו ערב, זכרונות רבים חלפו מנגד עיניי... כל-כך חפצתי לראותה, אך השעה נהייתה כבר ממש מאוחרת ועדיין לא הופיעה. מבולבל, עייף ולא מבין אפילו עדיין כמה כעס נאגר בי, התחלתי לצעוד באיטיות לעבר ביתי. פתחתי בדממה את דלת הכניסה, בעודי זועם על ההברזה הזו שלה, סגרתי אותה אחריי ונכנסתי במהירות לחדרי. אינני זוכר כיצד הגעתי למיטתי או מתי נרדמתי, נדמה היה שרק עצמתי את עיניי, כשנשמע צילצול הטלפון. המחשבה הראשונה שחלפה בראשי הייתה שזו ודאי היא, מצלצלת להתנצל ולהצטדק... מעולם לא כעסתי כך על אף אחד, לא הייתי מוכן לשמוע הצטדקויות שווא, לא רציתי לשמוע את קולה כלל! בכל זאת עניתי. כפי שחשבתי, זו אכן הייתה היא... אך לא לשיחה כזאת ציפיתי. לא היו הצטדקויות, לא סליחות, רק שלוש מילים: "יניב... בוא... אליי...". שלוש מילים, שאחריהן קולה נשבר והשתררה דממה. קראתי בשמה, אך היא לא דיברה עוד. בעודי אוחז עדיין בחוזקה במכשיר הטלפון הסלולרי, התחלתי לרוץ לעבר ביתה, הממוקם במרחק של כמה רחובות. מעולם הדרך לביתה לא נראתה לי ארוכה כל-כך. רצתי, בעוד הפחד האוחז בי מתגבר עם כל צעד... מה קרה לה? למה לא הגיעה? למה קולה נשבר כך? האם היא בסדר? למה צילצלה ככה? ולמה לא ענתה?.. לבסוף הגעתי אל ביתה. כל החלונות היו חשוכים. הדלת לא הייתה סגורה עד הסוף. נכנסתי במהירות, צעקתי את שמה... אך לא היה מענה. התחלתי להתרוצץ בבית החשוך והדומם, עד שראיתי אותה... היא ישבה, נשענת על הקיר, עיניה עצומות, שפופרת הטלפון עדיין בידה... המון דם סביבה... לאחר רגע קצר, שנראה לי כמו נצח, הבחנתי בטלפון הסלולרי שעדיין אחזתי בו והזעקתי אמבולנס. עמדתי במרחק כמה צעדים ממנה ולא הייתי מסוגל לזוז עוד. איך יכולתי לכעוס עליה כך?! איך יכולתי להעלות על דעתי שתוכל להבריז לי?! למה לא הלכתי ישר לבדוק מדוע לא הופיעה?!..
האמבולנס הגיע. אינני יודע כמה זמן עבר או מה התרחש בינתיים. פחדתי להתקרב אליה, פחדתי להביט לעברה. כדרך ערפל סמיך, הבחנתי בשלב מסויים כי אחד האנשים שהגיעו באמבולנס ניגש אליי וניסה כנראה לדבר איתי. לא היה לי איכפת. לא שמעתי אותו, לא ראיתי אותו... רק היא הייתה חשובה. והאשמה שלי... כן, האשמה! לא היה לי ספק כי אני הוא האשם במה שקרה לה... אני רוצח! הכל בגללי!.. העולם כאילו עצר עבורי... עד שלפתע אל האדם שעמד בקירבתי ניגש אדם נוסף ושמעתי אותו אומר "יש לה סיכויים טובים. צריך להגיע מהר לבית החולים!"...
אינני זוכר הרבה ממה שהתרחש מאוחר יותר. אני יודע שאיכשהו הגענו לבית החולים. אחרי זה מישהו החזיק אותי, בזמן שלקחו אותה לאנשהו. לבסוף מצאתי את עצמי יושב לייד מיטתה... והיא... חיוורת כל-כך... אך עדיין, יפה כל-כך... עיניה עצומות... נשימתה חלשה... מכשירים רבים מחוברים לגופה הזעיר... אנשים רבים חלפו מסביב... משפחתה... רופאים... מישהו האכיל אותי בכוח... אך שום דבר לא היה לי איכפת. כל הזמן הבטתי רק בעיניה העצומות וחיכיתי שתפקחנה. והיא אכן פקחה את עיניה. עדיין לא הייתה לי שום תחושת זמן או מודעות למציאות... אך לאחר נצח מתמשך בו ציפיתי שתחזור אליי, היא התעוררה והביטה בי. תחילה המבט היה מבולבל ולא ממוקד. לאט-לאט המבט התמקד, וזוג העיניים הירוקות הופנה לעברי. "הגעת..." היא חייכה חלושות. "הצלת אותי...". ניסיתי לדבר, אך שום צליל לא בקע מגרוני. לא הייתי מסוגל גם לזוז. הייתי משותק מרוב שמחה... רונית שלי חזרה אליי!
כיום אנחנו כבר נשואים. עברו שנתיים מאז אותו מקרה. את הגנב, שפרץ לביתה בחשבו כי הוא ריק ודקר אותה, כמובן לא הצליחו לתפוס. אבל עכשיו אני תמיד שומר עליה, ולעולם לא אתן לאף אחד ולשום דבר לפגוע בה שוב. לא בה ולא בילדנו הקט, העתיד להוולד בקרוב.


וואי, זה לא נראה כזה ארוך כשכתבתי אותו
אממ... אז.... לילה טוב לכולם!
ויקי.