הוא ראה אותה, עומדת בפינת החדר. כה רזה, כה עדינה, כה יפה. יופיה כמעט וגרם לו לשכוח את הכל, את כל שארע, את כל שעשתה, כמעט וגרם לו לרוץ אליה, לחבקה בחוזקה... כמעט. מבטיה המדהימים ומלאי התמימות אינם פועלים עליו עוד. לעולם לא יוכל לסלוח לה... לעולם לא ימצא מנוחה אם לא תבוא על ענשה... אך לעולם גם לא יהיה בכוחו להוכיח את אשמתה, והוא ידע זאת.
אדם הרואה אותה לראשונה לא יכול שלא להתאהב בה... בחורה צעירה, חטובה, רזה, שיערה הזהוב גולש וזוהר ממש, עיניה התכולות והגדולות מביעות תמימות זכה, תמיד מאופרת בצורה מושלמת המדגישה את תוי הפנים העדינים, לבושה בצורה אלגנטית, חיוך זעיר מקובע על שפתיה החושניות... היא נראית כאילו יצאה מתוך תמונה אשר צוירה בידי אמן, מדהימה, מושלמת. כל גבר שנקלע לדרכה נפל ברשתה, כי אי אפשר אחרת. וכך גם הוא נפל קרבן ליופיה, לחיוכה, לעיניה... פגישתם הראשונה ארעה בקיץ, הוא ליווה את אחותו הצעירה כשזו נסעה העירה לקנות ציוד חדש לכבוד תחילת לימודיה. הוא השתעמם בשעה שמרגרט הצעירה בחרה לעצמה כלי כתיבה חדשים, לכן יצא לעשן מעט. עם יציאתו הבחין בה, יושבת בבית הקפה הסמוך ולא יכל להסיר את עיניו מפניה. היא הבחינה בו במהרה, חייכה חיוך גדול לקראתו והזמינה אותו להצטרף אליה. הו, מה היה נותן בכדי לשנות את העבר ולמנוע מעצמו להתקרב אליה אז... אך את הנעשה אין להשיב, הוא התקרב אל שולחנה וזכה להכיר את אותה בחורה, הכרות שהצטער עליה פעמים רבות כל-כך. היא שבתה אותו בקסמיה. לאחר הפגישה הראשונה שלהם, המקרית, הגיעו הפגישה השנייה והשלישית, שהיו מקריות פחות. לאחר מכן הגיעו כבר אינספור פגישות מתוכננות מראש. הם נהגו לטייל בפארק המרכזי בעיר, יצאו למספר רכיבות בחוות הסוסים של אביו, שייט בנהר... הכל נראה מושלם כל-כך. כעבור שנה, בקיץ, הם התחתנו. מאותו יום, שנראה אז כה מאושר ונפלא, החלו ההתרחשויות המוזרות בבית הרוזן. שריפות פרצו, חפצים נעלמו או המירו את מקומם... לא עבר זמן רב, והרוזן הזקן נפתר מסיבה לא מובנת. המשרתים החלו מתלחששים על שדים, קללות וקסמים אפלים. כעבור כשבוע, מרגרט הצעירה חלתה במחלה קשה והרופאים ניבאו שלא תחיה עוד זמן רב. הרוזן הצעיר היה שבור, ואשתו הטרייה בה חיפש נחמה נותרה קרה וחסרת רגש. הו, אילו ידע... אילו יכול היה לגלות אז, אולי היה עולה בידיו להציל לפחות את אחותו... אך גם זו הלכה לעולמה. כעת נותרו רק הוא ואישתו. מותם של אביו ואחותו האהובה שברו את רוחו לחלוטין, ועם הזמן החל גם הוא מרגיש כי כוחותיו עוזבים אותו. הוא נהיה חלש יותר וחולה יותר מיום ליום. ערב אחד, משישבו בגינה, מזגה לו אישתו היפהפיה כוס מיץ והוא הבחין כי היא שפכה לתוכה דבר-מה. היא הגישה לידיו את המשקה, ולשאלתו ענתה כי מדובר בתרופה שרשם לו הרופא. בעודו מנסה להביא את הכוס אל שפתיו, ידו החלושה בגדה בו והכוס נפלה ארצה ונשברה. הריח המתוק של המיץ שנשפך פיתה את אחד הגורים הצעירים של כלבתו והוא ליקק את המיץ במרץ. לאחר מספר דקות הגור הרך החל לסבול מעוותים ונפל ארצה מתקשה לנשום. באותו רגע הכתה בו ההבנה כי לא הייתה זו תרופה שנשפכה לכוס, כי אם רעל לא מוכר כלשהו שהרפואה של תקופתו לא יודעת לזהות. הוא שאל אותה, את אישתו... והיא, בחושבה כי הוא חלש מכדי לחיות עוד זמן רב הודתה בכל. סיפרה כיצד הבעירה חפצים באחוזה, כיצד הרעילה את הרוזן הזקן ואת מרגרט המסכנה, והוסיפה כי עתה אין זה משנה כי גם הוא יצטרף בכל רגע אל קרוביו וכל רכושו יועבר אליה. בעודה צוחקת סיפרה כי לא הייתה זו הפעם הראשונה שגבר נפל כך ברשתה והיא זכתה בכל רכושו. הוא הקשיב לקולה כמאובן, התקשה להאמין שיופי כזה יכול להכיל רשעות שכזו... אך למשמע צחוקה נזכר בצחוק אחר, צחוק שלא יזכה לשמוע אותו עוד - את צחוקה של אחותו הצעירה והאהובה מכל. מאותו רגע שנזכר בה, כוחות שלא תיאר לעצמו שהיו לו מילאו את גופו. הוא התרומם ממושבו, סתר לה בחוזקה בפניה ונעל אותה באחד החדרים באחוזה. הוא הורה לשניים מנאמני משרתיו לשמור עליה עד אור הבוקר, כדי למסרה לשלטונות. משהקיץ בבוקר מצא את אחד המשרתים מת ואת השני גוסס. ההוכחה היחידה לאשמתה, הכוס השבורה והגור הגוסס, לא היו עוד בגינה. היא עזבה וכל זכר לנוכחותה אי פעם באחוזה נעלם כלא היה.
למעלה משנתיים עברו מאז. היות שלא נחשף עוד לרעלים, הצליח הרוזן הצעיר להבריא אט-אט, אך לרפא את הפצעים שבנפשו ובליבו לא היה בכוחו של אף רופא. בעצת חבריו נסע הוא לעיר מרוחקת לבקר את בן-דודו, אותו לא ראה שנים מרובות ושמע כי הוא עומד להתחתן. זמן קצר לאחר הגעתו הוא החל משתעמם בחדר שהוקצה לו, והחליט לצאת לגינה. כך רצה הגורל, והוא טעה בדרכו והגיע לחדר גדול באחוזה, ובו ראה... אותה, עומדת בפינת החדר. כה רזה, כה עדינה, כה יפה. יופיה כמעט וגרם לו לשכוח את הכל, את כל שארע, את כל שעשתה, כמעט וגרם לו לרוץ אליה, לחבקה בחוזקה... כמעט. מבטיה המדהימים ומלאי התמימות אינם פועלים עליו עוד. לעולם לא יוכל לסלוח לה... לעולם לא ימצא מנוחה אם לא תבוא על ענשה... אך לעולם גם לא יהיה בכוחו להוכיח את אשמתה, והוא ידע זאת. הוא ידע מה עליו לעשות. בצעד נחוש, מבלי להקשיב לקולה או להביט בעיניה, הוא שלף את אקדחו הטעון בכדור בודד שנשמר במיוחד בשבילה ולחץ על ההדק, כמעט מבלי לכוון. היא נפלה על השטיח בצעקה חלושה ולא נעה עוד. מבטה הקפוא העיד כי הצליח במשימתו, אך לא היה בהצלחה זו די בכדי למלא את החלל הריק שבליבו... חלל ריק שישאר שם, עד אשר יצטרף אל אביו ואחותו, מרגרט הצעירה, אותה אהב כל-כך.